יומן נולד לנו אושר
גבר, די כבר ללכת אחריי! כבר אמרתי לך שאני באבל על בעלי. אל תרדוף אחרי, אתה מתחיל להלחיץ אותי! הגבתי, כמעט בצעקה.
זוכר, זוכר… אבל מרגיש לי שאת באבל גם על עצמך. סליחה, לא ניאות המחזר שלי להסתלק.
הגעתי לנופש במלון בטבריה. רציתי שקט אמיתי רק קול הציפורים, בלי תשומת לב מיותרת מגברים זרים. לא מזמן הלך לעולמו בעלי, אלון. הייתי צריכה זמן לעכל, להבין איך ממשיכים אחרי החלל הגדול. בדיוק התחלנו לשפץ את הדירה, היינו חוסכים כל שקל, לא הרשינו לעצמנו כמעט כלום ואז הכל התרסק. אלון התמוטט, מכת לב, השנייה כבר. נותרתי לבד בלי חצי השני, בלי דירה משופצת, אבל עם שני בנים מתבגרים. הרגשתי שהידיים נשמטות לי. איך קמים מהשבר הזה?
בעבודה נתנו לי חופשת שיקום במלון. לא רציתי לצאת מהדירה, אבל החברים לחצו:
את לא הראשונה וגם לא האחרונה שמתאלמנת. יש לך ילדים! את חייבת להחזיק מעמד, יעל, עשי טובה לעצמך, תני למחשבות שלך מנוחה.
וכך, בלב כבד, יצאתי למלון. ארבעים יום עברו מהפטירה, והכאב בלב עדיין צורב.
בחדר במלון שוּכַּנתי עם בחורה שובבה בשם עינב מין שמש גדולה ומאירה מכל עבר. זה קצת עצבן. לא היה לי עניין לשתף את עינב בצער שלי. מה כבר לבחורה צעירה כמוה ולצרות שלי? היא מיד מצאה לה חיזור מהבדרן של המלון. הרי בבתי הנופש כל הסינגלים, הגרושים והאלמנים שמחים לנסות מזלם. אותי אי אפשר לעבוד… כתבתי לעינב להיזהר ממתחכמים כאלה, בטוח שהוא נשוי פעמיים או שלוש.
עינב צחקה: יעל, אל תדאגי לי. אני כבר מכירה את הסוג הזה…
ובלילות הייתה יוצאת לדייטים, ואני רק בכיתי בלב, קוראת עיתון או בוהה בטלוויזיה, לא רואה כלום.
בוקר אחד קמתי בתחושה נינוחה. טבריה יפה, האוויר מלא ריח אורנים. החלטתי לצאת לסיבוב בחורשה, לשמוע ציפורים. שם פגשתי אותו זר שהבחנתי בו בחדר האוכל. איש נמוך, עם מבט חד ופנים מגולחות למשעי. תמיד לבוש אלגנטי. בערבים היה מכבד אותי בברכת ערב טוב ובזר פעמוניות. לא היה לי שום רצון להתקרב, אבל זה היה מחווה נחמדה.
יום אחד הצטרף אליי לשולחן:
את נראית עצובה, גבירתי, קולו היה עמוק ויפה.
כן, הודיתי, לא הייתי יכולה לשקר.
אולי אזכה לעזור לך? לא ויתר.
בעלי נפטר. זה כל הסיפור, עניתי חתוכה, מנסה להפסיק את השיחה.
משתתף בצערך, אבל אולי נכיר? אני תמיר, הזדרז להציג את עצמו.
לא רציתי שום התחלה חדשה, אבל מתחיל היה ברור שתמיר נחוש. בכל ערב היה מצטרף, עם זר פעמוניות מהשדה. הפסקתי לרצות להילחם. הייתי יוצאת איתו לטיולים קצרים, אפילו נעלתי נעליים שטוחות, שלא ארגיש גבוה ממנו. היה לו קול מפתה ביותר, כזה שלא שוכחים.
התקרבנו, בילינו יחד בערבים בריקודים ובנסיעות קצרות בעיר הקרובה. תמיר ניסה מספר פעמים להזמין אותי לחדר שלו. עמדתי איתנה, משל נדרתי שלא אפול. ואז, ערב לפני עזיבתי, הזמין אותי שוב:
יעלי, מחר את חוזרת הביתה. בואי, אשמח לארח אותך לכוס תה… לפחות כקינוח.
אני אחשוב על זה, לא התחייבתי.
בערב האחרון החלטתי לא להתנגד הלכתי. הוא ערך שולחן, קנה שמפניה, יין, פירות אפילו הכלים מהמסעדה. היה חמוד ואדיב, אפילו עצוב מעט. הרמתי כוס:
אז לחיים, תמיר! למה שותים?
לאהבה, יעלי, רק לאהבה! ענה בחיוך.
בבוקר התעוררנו מחובקים. התפללתי בלב למה התאפקתי כל כך הרבה? פתאום מצאתי את עצמי כמו נערה. אבל הגיע הזמן לארוז ולחזור.
נפרדתי מעינב. היא ישבה על המיטה ודמעות זולגות מעיניה.
עינב, מה קרה?
אני בהריון, יעלי. אפילו לא בטוחה ממי… לחשה, חנוקה.
מה, אולי הבדרן?
אולי. אולי לא. הייתה לי עוד היכרות עם מישהו מהמלון הסמוך. נשוי, המשיכה בשקט.
טוב, דברי עם ההורים שלך. תני להם לבוא, נעזור לך. בואי נלך להנהלה קודם, ניסיתי לעודד.
עינב יצאה מהחדר. היא עוד תצטרך ללמוד להתמודד עם בחירות הלב.
אספתי מזוודות. אפילו לא רציתי לעזוב. עשרים וארבעה ימים ופתאום הרגשתי בבית, במיוחד ליד תמיר.
האוטובוס חיכה, ותמיר נפרד עם זר פרחים. חיבקתי אותו, דמעות בעיניים. נגמר סיפור קצר, אך מרגש. הרגשתי שאם רק יבקש ממני להישאר, הכל אני משאירה מאחור.
תמיר ואני גרנו בערים שונות. רק מכתבים החזיקו אותנו בקשר. ואז, קיבלתי מכתב לא ממנו, אלא מאשתו לשעבר. כתבה שהיא יודעת הכל, וזה לא יעבוד כי היא בת שלושים ואני כבר ארבעים. לא עניתי. למה צריך?
חצי שנה עברה, ולפתע דפק בדלת תמיר. הבנים שלי הופתעו, אך שתקו בנימוס.
תמיר? עובר באיזור או…?
באתי אלייך… אם זה בסדר, יעלי? גמגם.
הבנים נסוגו. כיבדתי את הרצון שלהם.
כנס, מה מביא אותך? קבלת מכתב מהאישה שלך? חייכתי, צינית.
סליחה, יעלי. ניסיתי לשלוח לך מכתב, היא מצאה, נהיה בלגן. התגרשנו, הודה.
לא ידעתי שאתה נשוי… אם הייתי יודעת, כלום לא היה קורה. אז מה עכשיו?
רוצה להתחתן איתי, יעל? שלף בהפתעה.
לא יודעת… יש לי בנים עליהם אני חושבת. זה לא פשוט, תמיר, התלבטתי. אבל הייתי מאושרת ששאל.
ילדים זה יופי. לי יש ילדה בת עשר, הפתיע תמיר.
ילדה? עזבת אותה?
חלילה! אקח אותה אליי, אמא שלה שוקעת. נבנה משפחה מאוחדת, הכריז.
תעצור, תמיר. אני לא מכירה את הבת שלך, ואתה כבר ממנה אותי לאמא. תן לי לחשוב. אדבר עם הבנים שלי. נכין לך משהו לאכול, “חתנוש” שלי, צחקתי לבסוף.
לא נהיינו משפחה אופטימלית. היו ויכוחים, התרחקות, הכל בגלל אופי שונה של כולם. לא תמיד אפשר לדעת מתי נכון לוותר.
הזמן חלף במהירות. הבן הבכור שלי, דניאל, ואילנית בתו של תמיר, התחתנו. ואז, פתאום, הם כעסו עלינו, נזכרו בסיפורים על העבר המשפחתי. טענו שלא היינו צריכים לפרק משפחות, שלא היה מקום לאהבה נוספת אחרי אלמנות או גירושים. עברו לגור בדירה שכורה. אני ותמיר רק חייכנו והמשכנו לאהוב בשקט.
שנה חלפה, והילדים לא חזרו. אילנית התקשרה רק ביום הולדתו של תמיר.
שלוש שנים אחרי, סוף סוף קיבלנו הזמנה מהם באנו, מופתעים ונרגשים. התברר שנולד להם בן, והוא הנכד המשותף הראשון שלנו. היתה התרגשות גדולה. בשולחן החג ביקשו שנסלח להם. למדו בחיים שיש להפיץ אהבה, לסלוח ולכבד הורים. הם קראו לו שָׁלוֹם, כדי שבמשפחה תמיד ישרור השלום.
זהו, ככה קיבלנו אני ותמיר אושר חדש נולד לנו שלום, ובלב שלי נרקם לקח פשוט: כל עוד נותנים לאהבה הזדמנות, החיים ממשיכים לצמוח. צריך לסלוח, גם לעצמך. כי לפעמים אושר צומח דווקא מהבלתי צפוי.
