Вבית של משפחת רוזנברג תמיד היו אורחים לאורחים שם בשכונה בתל אביב לא היה גבול.
כולם שותים, שותים, ערמות של בקבוקי גולדסטאר ריקים, אבל אוכל? בקושי למצוא איזה פיתה ישנה… על השולחן ידיות של סיגריות ופתאום אפילו פחית פתוחה של טונה במים דוד עוד פעם הסתכל בקפידה, כלום אין.
טוב אמא, אני הולך, אמר הילד, והתאמץ להשחיל בכוח את נעלי הספורט הקרועות.
הוא עוד קיווה, אולי אמא בכל זאת תצעק אחריו,
לאן אתה הולך, ילד, בלי לאכול? ואיזה קר בחוץ תישאר בבית, נעמיד אורחים בדלת, נבשל דייסה, ואפילו ננקה קצת.
אבל אמא של דוד מעולם לא התמידה במילים חמות. המילים שלה היו כמו קקטוסים תמיד דוקר ועצוב. דוד רק רצה להתחפר בשמיכה.
הפעם החליט עוזב לתמיד. אמנם רק בן שש אבל הרגיש ממש בוגר! התקווה הייתה לאסוף קצת שקלים אולי יוכל לקנות לחמנייה, אולי אפילו שתיים! מעיים קרקרו בקול.
איך מוצאים כסף דוד לא ידע. אבל ליד הסופר בשוק הכרמל עינו צדה בקבוק ריק סמוי בשלג, דחף אותו לפחית שוקו משומשת שמצא, והתחיל לצוד. חצי יום עבר בליקוט בקבוקים ברחבי העיר.
השקית התמלאה ורקדה מצלילים של זכוכית בפנים. כבר פנטז על לחמנייה רכה, מתוקה, עם פרג או אפילו עם צימוקים. מרחוק ראה לחמנייה מזוגגת, ומייד זנח את לפית הקוקוס יהיה טוב גם בלי ציפוי.
התקרב לרציף הרכבת בגן השלום, איפה שכל הגברים מחממים את עצמם עם קרלסברג. הניח את השקית הכבדה, ומיהר לאסוף בקבוק טרי. לפני שהספיק לחזור, איכר מזוקן ושיכור הגיע, לקח את השקית שלו וזיכה אותו במבט מאיים. דוד נאלץ לברוח כל עוד נפשו בו.
פנטזיית הלחמנייה נמסה בשלג.
חיי בקבוקים לא ממש ערך מוסף, חשב דוד, ושוב גרר רגליים בשלוליות הקפואות.
איבד תחושה ברגליים. במשך הזמן חדר ללובי של בניין ישן ברחוב בן יהודה, והתכרבל קרוב לרדיאטור, רגע לפני שנרדם עמוק.
כשהתעורר, לרגע חשב שחולם: חמים, נעים, יש ריח של חמין!
פתאום נכנסה לחדר גברת עם חיוך מתוק כמו כנאפה.
נו, ילד, חיממת? ישנת טוב? בוא! נאכל משהו, לפני שהלילה יקפא אותך לגמרי. ראיתי אותך בשתיים כמו כלבלב רעב בפינה, הבאתי אותך ישר אלי.
כאן הבית שלי עכשיו? שאל דוד, עוד לא מאמין למזלו.
אם אין לך, אז למה לא? חייכה הגברת ברוך.
משם, הכל הפך לאגדה. הגברת עינת דאגה, האכילה, קנתה נעליים חדשות, ולבסוף, דוד גילה לה הכל: על אמא ועל החיים.
שמה היה עינת נשמע לו שם קסום. הוא בכה כשהיא שאלה,
רוצה שאהיה אמא שלך?
בטח שרצה…אבל האושר החזיק שבוע בלבד. יום אחד חזרה אמא שלו, כמעט פיכחת, צרחה על עינת,
כל עוד לא שללו ממני את הזכויות, הילד שלי חוזר!
גררה אותו איתה החוצה, בשלג שהתערבב עם דמעות.
משם הכל הידרדר. אמא שתתה, ודוד היה מומחה לבריחות קטנות: לישון בתחנה המרכזית, לאסוף בקבוקים, לקנות חלה בפינת הרחוב, לא לבקש טובה מאף אחד.
בסוף לקחו לאמא את הזכויות שלו, והוא עבר לבית הילדים.
מה שהכי כאב לו היה שלא הצליח להיזכר איפה הבית ההוא, הבית הלבן המנצנץ שבו חיה האשה הכי טובה בעולם.
עברו שלוש שנים.
דוד היה סגור בעצמו, מצייר לבד תמיד אותה תמונה: בית לבן ופתיתי שלג.
יום אחד באה עיתונאית לבית הילדים. המדריכה הציגה אותה בפני כולם קראו לה עינת.
רק שמעה דוד את השם נדלק! התחיל לספר בשטף, בשמחה, על עינת האחרת מהעבר. לא הפסיק לדבר. המדריכה קפאה מהשתנותו.
שם עינת היה המפתח ללב שלו.
העיתונאית עינת לא יכלה לעצור את הדמעות. היא הבטיחה לפרסם את סיפורו בעיתון המקומי אולי עינת ההיא תקרא ותמצא אותו.
והיא קיימה. הפלא התרחש.
עינת לא הייתה מנויה על העיתון. אבל ביום הולדתה בעבודה קיבלה זר פרחים העטיפה? עמוד עיתון. פותחת את העטיפה וקוראת: “עינת הטובה דוד מחפש אותך!”
היא הבינה ישר.
כשהגיעה לבית הילדים, דוד הכיר אותה בשנייה. נפל לזרועותיה. בכו כולם.
חיכיתי רק לך, אמר דוד.
היה קשה להוציא את עינת מהחדר, הבטיחה להגיע כל יום עד שיאשרו את האימוץ.
נ.ב.
ומה קרה הלאה? דוד חי חיים שמחים. היום כבר בן 26, גמר את הטכניון בחיפה, עוד רגע מתחתן עם רות צעירה ויפה. בחור שמח, מקסים ואמא עינת, היא הלב שלו.
כשהיה גדול, סיפרה לו עינת שאביו עזב אותה כי לא יכלה ללדת. הרגישה בודדה ונשכחת עד שהצילה אותו בערב ההוא.
אחר כך, חשבה, כנראה זה הגורל.
והייתה מאושרת עד הגג כשהשיבה אותו אליה.
דוד ניסה לברר מה שלומו של אמא הביולוגית. למד שהם גרו בדירה שכורה, ואמא נסעה מזמן למקום לא ידוע עם גבר שיצא מהכלא. לא חיפש יותר. לשם מה…
