היו אצלנו אורחים בבית. באמת, כמעט תמיד היו אצלנו אורחים.
כולם שותים, שותים, שולחן מלא בבקבוקים, אבל אין כלום לאכול. לפחות אם הייתי מוצא חתיכת לחם אבל על השולחן רק בדלים של סיגריות וקופסת שימורים ריקה מסרדינים, עידו בדק שוב את השולחן, כלום.
טוב, אמא, אני יוצא, אמר הילד והתחיל לאט לשים את נעליו הבלויות.
הוא עוד קיווה שאמא בכל זאת תעצור אותו, אולי תגיד:
לאיפה אתה הולך, ילד שלי, בלי לאכול, וגם קר בחוץ. תשאר בבית. עכשיו אבשל דייסה ואשלח את האורחים הביתה ואנקה את הרצפה
הוא תמיד קיווה למילה חמה מאמא, אבל היא בקושי ידעה איך לתת מילה חמה. המילים שלה היו כמו קוצים, שתמיד גרמו לעידו להצטמצם בתוך עצמו ולרצות להסתתר.
הפעם הוא החליט שהוא עוזב לתמיד. לעידו היו שש שנים, והוא היה בטוח שהוא כבר מספיק בוגר. דבר ראשון הוא החליט למצוא כסף ולקנות לחמנייה, אולי אפילו שתיים, כי הבטן שלו קרקרה.
איך בכלל מרוויחים כסף, הוא לא ידע, אבל כשהוא עבר ליד תחנת מכולת ראה בקבוק ריק. הוא הכניס אותו לשקית שמצא ברחוב, ובמשך עוד חצי יום אסף בקבוקים.
היו לו מספיק בקבוקים, והם צלצלו יחד בשקית. הוא כבר דמיין איך יקנה לחמנייה טרייה עם שומשום, אולי אפילו אחת עם שוקולד, אבל החליט שבטח לא יספיק לו בקבוקי לחמניות עם קרם.
הוא הלך והתקרב לתחנת רכבת מרכזית, שם גברים שותים בירה. עידו הניח את השקית הכבדה ליד הדוכן, ורץ להביא בקבוק שזה עתה השאיר מישהו. עד שחזר, הגיע איזה גבר מוזנח וכועס. הוא חטף את כל השקית, הביט בעידו הקטן במבט מאיים, ועידו לא העז אפילו לומר מילה.
החלום על הלחמנייה נמס כמו שלג על מדרכה.
גם לאסוף בקבוקים זו עבודה קשה, חשב עידו והמשיך לטייל ברחובות הגשומים.
הגשם היה כבד, ונעליו כבר היו רטובות וקרה לו מאד. הפך להיות חשוך לגמרי. הוא לא זכר איך נכנס לאיזו כניסה, התמוטט על מדרגות, התגלגל אל הרדיאטור ונרדם שם בחלום חמים.
כשהתעורר, חשב שהוא עדיין חולם. היה חמים, שקט ונעים, וריח של אוכל טוב מלא לו את האף.
פתאום נכנסה לחדר אישה עם חיוך מתוק.
נו, ילד, שאלה אותו ברוך, הספקת להתחמם? נחת? בוא לאכול משהו. בלילה עברתי כאן, ופתאום ראיתי אותך, כמו גור כלבים, ישן בכניסה. הבאתי אותך הביתה.
זה עכשיו הבית שלי? שאל עידו, עדיין לא מאמין למזלו.
אם אין לך בית, זה הבית שלך עכשיו, ענתה האישה.
ומכאן זה הרגיש כמו סיפור אגדה. הדודה הלא-מוכרת האכילה אותו, דאגה לו, קנתה לו בגדים חדשים. לאט לאט סיפר לה עידו גם על החיים שלו עם אמא.
לדודה הטובה היה שם כמעט קסום תמר. בעצם, שם רגיל, אבל לעידו בן השש זה נשמע ממש כמו שם של פיה.
רוצה שאני אהיה אמא שלך? חיבקה אותו פעם ושאלה, בדיוק כמו שאימהות טובות עושות.
ברור שרצה אבל החיים המאושרים נגמרו בפתאומיות. אחרי שבוע הופיעה אמו.
היא הגיעה כמעט פיכחת, ושאגה על הדודה שדאגה לו: עוד לא שללו ממני את הזכויות האמהות שלי, הוא שלי!
כשהלכה איתו ברחוב, נפלו מהשמיים טיפות גשם, ועידו חשב שהבית של תמר, שבו נשארה הדודה הטובה, נראה כמו טירה לבנה.
ומכאן, החיים נהיו קשים יותר. אמא שתתה, והוא ברח מהבית, ישן בתחנות אוטובוס, אסף בקבוקים וקנה לחם בפיצוציה. עם אף אחד לא דיבר, מאף אחד לא ביקש כלום.
בסוף שללו לאמא את הזכויות על עידו, והוא נשלח לבית ילדים.
הדבר הכי כואב הוא פשוט לא הצליח לזכור איפה נמצא הבית ההוא, שנראה כמו טירה לבנה, עם האישה המתוקה בשם המופלא.
עברו שלוש שנים.
עידו חי בבית הילדים. הוא נשאר שקט ומסוגר. מה שהכי אהב היה לשבת לבד ולצייר. ותמיד צייר אותו ציור בית לבן וטיפות גשם נופלות מהשמיים.
יום אחד הגיעה לבית ילדים עיתונאית. המדריכה לקחה אותה בין החדרים והכירה לה את הילדים. אז הן ניגשו לעידו.
עידו הוא ילד טוב ומיוחד, אבל קשה לו להשתלב. הוא אצלנו כבר שלוש שנים ועדיין קשה לו. אנחנו ממש מחפשים משפחה בשבילו, הסבירה המדריכה.
אז היי, נעים מאד, קוראים לי תמר, חייכה העיתונאית לעידו.
הפנים שלו הוארו והלב שלו התעורר. והוא התחיל לספר לה בהתלהבות על הדודה תמר. כל מילה שיצאה ממנו זה כמו חתיכה מהלב שנושרת החוצה. עיניו ניצצו ולחייו הסמיקו. המדריכה הסתכלה בהלם עידו שלא דיבר כמעט עם אף אחד.
השם תמר פשוט פתח את הלב של הילד.
העיתונאית תמר לא יכלה לעצור את הדמעות. כשהוא סיים לספר, הבטיחה לו שתספר במקומון, שאולי הדודה תמר ההיא תקרא ותבין שהוא מחכה לה.
וכך היה. קרה נס.
אותה אישה לא קראה עיתונים בכלל, אבל היה לה יום הולדת בעבודה, והביאו לה פרחים. כי היה חורף, עטפו אותם בעיתון. בבית, כשפתחה, קפץ לעיניה הכותרת: “אישה טובה בשם תמר, עידו מחפש אותך. תתני סימן!”.
היא קראה והבינה זה בדיוק הילד שמצאה פעם בכניסה ורצתה לאמץ.
עידו הבין מיד רץ אליה, חיבק אותה, ובכה מהתרגשות. גם תמר, וגם כל הצוות שראו את המפגש, בכו עם שניהם.
כל כך חיכיתי לך, לחש הילד.
בקושי הצליחו לשכנע אותו לתת לה ללכת. תמר לא יכלה לקחת אותו מיד, תהליך אימוץ לוקח זמן, אבל היא באה כל יום.
ואחר כך כל החיים השתנו. היום עידו כבר בן 26 סיים לימודים בטכניון, עומד להתחתן עם בחורה נהדרת. בחור שמח, חברותי, מעריץ את אמא שלו תמר, שחייב לה את כל מה שיש לו.
ורק כשגדל, סיפרה לו תמר שבעלה עזב אותה כי לא יכלה ללדת. הרגישה לבד בעולם, ואז מצאה אותו על המדרגות ונתנה את כל אהבתה.
כשאמא הביולוגית לקחה אותו ממנו, חשבה תמר בכאב: כנראה זה לא גורלי. ופתאום כשחזרה לחייו, לא יכלה להאמין למזלה.
עידו ניסה לברר מה קרה לאמו הביולוגית גילה שגרו בדירה שכורה בתל אביב, אחרי כמה שנים היא נעלמה עם גבר שיצא מהכלא. יותר מזה לא חיפש. לשם מהאבל עידו כבר לא חיפש באמת כי הלב שלו התמלא. ערב אחד, לפני החתונה שלו, הלך עם תמר לטייל מתחת לטפטוף הגשם, כמו אז, כשמצא אמא. היא לקחה את ידו, והוא נתן לה חיבוק הפעם של גבר ולא של ילד קטן. יחד עמדו ברגע הזה דווקא על יד תחנת רכבת וצפו באור המנורות הרך נשבר על המדרכה הרטובה.
“את זוכרת, כשהייתי ילד, חשבתי שאת פיה?” שאל ברוך.
תמר שמעה בלחישה של הרוח, כאילו כל החלומות שהיו להם חזרו לרקוד סביבם. “ואתה הגשים לי כל משאלה,” ענתה בשקט.
מעכשיו, בשלווה, ידע עידו שכמה שהעולם מתחיל לפעמים בקור ובבדידות לפעמים הוא גם יודע להחזיר אהבה, בדיוק כמו טיפות גשם שבסוף הופכות לאור.
