אולגה השקיעה יום שלם בהכנות לחגיגת השנה החדשה: ניקתה, בישלה וסידרה את השולחן. זהו ערב ראש השנה הראשון שלה שלא עם ההורים – אלא עם בן הזוג שהיא אוהבת. כבר שלושה חודשים שהיא גרה עם טוליק בדירתו. הוא מבוגר ממנה ב-15 שנה, היה נשוי, משלם מזונות ואוהב לשתות לפעמים… אבל כשאוהבים, כל זה לא חשוב. אף אחד לא הבין מה בדיוק גרם לה להתאהב בו: הוא ממש לא יפה, אפשר לומר אפילו מכוער, יש לו אופי נורא, והוא קמצן עד כדי גיחוך – ולרוב אין לו כסף, ואם כבר כן, אז הוא שומר אותו לעצמו. ובכל זאת אולגה התאהבה בנס כזה. במשך שלושת החודשים אולגה קיוותה שטוליק יעריך כמה שהיא נעימה ומסודרת, ובהכרח ירצה להתחתן איתה. הוא תמיד אמר: “צריך לחיות יחד, לראות איזו אשת בית את. שלא תתבררי כמו הגרושה שלי.” אולגה לא ידעה מה הייתה גרושתו – הוא אף פעם לא הסביר. לכן היא התאמצה, הראתה רק את הדברים הטובים שבה: לא כעסה כשהוא חזר שיכור, בישלה, כיבסה, ניקתה, קנתה אוכל על חשבונה (שלא יחשוב שהיא חומרנית), אפילו ערכה את שולחן החג מכספה וקנתה לו טלפון חדש במתנה. בזמן שאולגה הכינה הכול, טוליק התכונן ל”סילבסטר” בדרך שלו – שתה עם חברים. הוא חזר שמח הביתה והודיע שמגיעים אליהם חברים לכבוד ראש השנה – חברים שלה, כמובן, לא. השעה הייתה 23:00 והאווירה כבר התקלקלה, אבל היא התאפקה ולא אמרה מילה – הרי היא לא כמו הגרושה שלו. חצי שעה לפני חצות פרצה לבית קבוצה רועשת של גברים ונשים שיכורים. טוליק מיד התלהב, הושיב את כולם לשולחן והחלו בשתייה. אף אחד לא הציג אותה, ואף אחד לא שם לב לקיומה – כולם אכלו ושתו, עסוקים בבדיחות פרטיות. אולגה ניסתה לומר שעוד שתי דקות חצות וכדאי למזוג שמפניה, והביטו בה כאילו היא סתם אורחת לא רצויה. – מי זאת? – שאלה אחת הבחורות בשיכרות. – השכנה למיטה, – ענה טוליק בצחוק, וכולם צחקו עליה. הם אכלו את האוכל שהכינה והמשיכו ללעוג לה. תחת קולות פעמוני החצות, הילדים של כולם שיבחו את טוליק על כך שמצא עוזרת בית וטבחית בחינם, וטוליק צחק איתם ולא התבייש. בשקט, אולגה לקחה את החפצים שלה, עזבה וחזרה להורים. מעולם לא חוותה ערב ראש השנה כל כך נורא. “אמרתי לך…” אמרה אמא, אביה נשם לרווחה, ואולגה, בדמעות, סוף סוף הסירה את המשקפיים הוורודים. שבוע לאחר מכן, כשלטוליק נגמר הכסף, הוא הופיע אצלה ושאל כאילו כלום: – מה, נעלבת או מה? ולאחר שלא קיבלה אותו חזרה, הוא התרעם: – איזו התנהגות זאת? את משתזפת אצל אמא ואבא ואני רעב! את מתחילה להתנהג בדיוק כמו הגרושה שלי! מול החוצפה שלו, אולגה פשוט נדהמה. במשך חודשים דימיינה איך תאמר לו את כל האמת – עכשיו עמדה שם ושום מילה לא יצאה. הדבר היחיד שידעה לעשות, היה לשלוח אותו לכל הרוחות ולטרוק לו את הדלת בפנים. כך, מראש השנה, התחילה לאולגה שנה חדשה – וחיים חדשים.

כל היום עינת התכוננה לחגיגת השנה החדשה: ניקתה, בישלה, ערכה שולחן. זו הפעם הראשונה שהיא חוגגת את השנה החדשה לא עם ההורים, אלא עם אהובה.
כבר שלושה חודשים עינת גרה עם ירון בדירתו. הוא מבוגר ממנה בחמש עשרה שנה, היה נשוי פעם, משלם מזונות ויש לו חולשה לארק מדי פעם… אבל כל זה נראה חסר משמעות כשהלב מאוהב. ואף אחד מהחברים לא הצליח להבין מה בדיוק גרם לה להתאהב דווקא בו: לא ממש חתיך אפילו אפשר לומר שהוא קצת מוזר למראה, בעל מזג לא סימפטי, קמצן בצורה לא רגילה, וכסף אף פעם אין לו. ואם פתאום יש זה רק לעצמו, ולאף אחד אחר. ובכל זאת, בעיניה, ירון היה כמעט פלא.
עינת כל שלושת החודשים קיוותה שירון סוף סוף יבחין כמה היא נוחה ונעימה, ותאהב בו את נפשה אולי אפילו יציע לה נישואים. הוא בעצמו אמר לה: צריך לגור קצת יחד, לראות מי את באמת. שלא תהיי כמו הגרושה שלי. מה בדיוק היתה הבעיה עם הגרושה, עינת מעולם לא הצליחה להבין הוא לא אמר דבר מובן. אז עינת השקיעה את כל כולה: לא התרגזה כשהוא חזר שיכור, בישלה, כיבסה, ניקתה, קנתה מצרכים על חשבונה (שלא יחשוב שהיא מחפשת כסף). אפילו את שולחן החג היא ערכה לבד, מכספה. וקנתה לו טלפון חדש כמתנה.
בעודה מכינה את הבית לערב החג, פלא ירון גם הוא התכונן בדרך שלו כלומר, השתכר עם חברים. הוא נכנס הביתה שמח והודיע שיבואו אליהם חברים שלו לחגוג. כמובן, חברים שלו בלבד, שאותם עינת מעולם לא פגשה. השולחן כבר היה ערוך, נשארה שעה אחת לשנה החדשה. כל מצב הרוח של עינת נהרס, אבל היא נשכה שפתיים רצתה להישאר שונה מהגרושה.
חצי שעה לפני חצות נכנסה אליהם חבורה רועשת של גברים ונשים, שיכורים כהלכה. ירון מיד התעודד, הושיב את כולם סביב השולחן, והחגיגה המשיכה. אפילו לא טרח להציג את עינת בפני החברים; איש לא שם אליה לב, כאילו היתה אוויר רק שותים, אוכלים וצוחקים ביניהם. כשהעזה עינת להגיד שבעוד שתי דקות שנה חדשה, ואולי כדאי למזוג יין לשמפניה, הביטו בה כאילו היא אורחת בלתי רצויה.
מי זאת? מלמלה בקול מתנדנדת בחורה אחת.
זו שותפה למיטה, פרץ ירון בצחוק, והחברה הצטרפו בפרצי לעג.
הם אכלו את האוכל שעינת בישלה, וצחקו עליה רגעי חצות הפכו לקונצרט של גיחוך על תמימותה, שבחים לירון על חוכמתו שמצא לעצמו עוזרת בית חינם. ירון אפילו לא ניסה להגן עליה פשוט ישב עם כולם, נוגס עוד בורקס או חתיכת סלט, ומנגב בהילוך איטי את רגליו באהבתה.
בשקט, עינת קמה, אספה את חפציה ויצאה בחזרה להוריה. כזה ערב נורא של שנה חדשה לא היה לה אף פעם. אמא שלה אמרה את המשפט הידוע: הרי הזהרתי אותך. אבא נשף בעדינות, מלא הקלה, ועינת, אחרי שסיימה לבכות, הורידה סוף סוף את משקפי הוורודים מהעיניים.
שבוע חלף. כשנגמר הכסף לירון, הוא הגיע אל עינת, כאילו דבר לא השתנה, ושאל:
למה עזבת? נעלבת או משהו? וכשראה שהיא לא עונה, עבר לתקוף: יופי של התנהגות, באמת. את יושבת אצל ההורים ופה אצלי אפילו עכבר לא מוצא מה לאכול. את מתחילה להיות בדיוק כמו הגרושה שלי!
מהחוצפה שלו עינת נעשתה אילמת. בראש, דמיינה שוב ושוב איך תגיד לו בדיוק מה היא חושבת עליו, אבל עכשיו רק עמדת שם, חסרת מילים. הדבר היחיד שכן הצליחה לעשות היה לשלוח אותו במילים הכי בוטות שידעה, ולטרוק לו את הדלת.
כך, מהשנה החדשה, החלה לעינת שנה חדשה לגמרי.