אהבת אם
נטע, זו תלמה. את האכלת היום את יואב? הקול מהטלפון נשמע כאילו היא שואלת על כלבלב קטן, לא על הבן המתכנת בן השלושים ושתיים שלי, שאולי שכחתי על המרפסת.
עיניי נעצמו בכאב, הטלפון צמוד לאוזן. על השולחן במטבח עמד סלמון מאודה עם ברוקולי, רק הוכן. יואב בדיוק יצא מהמקלחת, מגבת על הכתף, רענן וקליל אחרי ריצה ערב.
שלום, תלמה. בטח, האכלתי. אנחנו בדיוק מתיישבים לארוחת ערב.
מה נתת? השאלה באה מיד. שוב הסלטים שלך ודג בלי טעם? גבר צריך בשר! שומנת! קלוריות! את יודעת מה שמעתי אתמול בערוץ 12? גברים רזים מתים מוקדם יותר! את רוצה לקבור אותו עם כל הדיאטות שלך?!
יואב שמע את הטון המוכר, גלגל עיניים ורמז ביד: תגידי שאני לא בבית. אבל הוא תמיד היה שם איתי, נוכח, גם כשהעדיף להיעלם. הגוף החדש שלו, הבחירות שלו, ריחפו בינינו כמו מגש של פרגיות שלא נאכלות.
תלמה, זה הרצון שלו. הוא מרגיש מצוין. והרופא שיבח אותו על הבדיקות.
רופאים רק יודעים למלא טפסים, גיחכה אני אמא, אני רואה. הלחיים שלו שקעו, הוא עצמות ועור. פעם היה גבר נאה, עכשיו… סתם צל של מי שהיה. לפחות תעשי לו קובה בורגול כמו פעם! מחר אביא. או את חוסכת על בשר?!
זה קורה כל יום. בדיוק בשש בערב, הטלפון רועד על השולחן ואני כבר יודעת שזו היא. תלמה. חמותי. בודקת, מפקחת, המנהלת שמפקידה בידי את יואב שלה, עם כתב אישום יומי על “תפקוד האישה”.
והרי התחיל כל כך יפה.
***
זה קרה לפני שמונה חודשים. יואב חזר מבדיקות במקום העבודה, לבן כמו קיר. התיישב על הספה, שחרר את החגורה ונשם בכבדות כאילו רץ מרתון בתל אביב.
נטע, יש לי בעיה, אמר בשקט.
משהו בי רעד. לב? כבד? מוחי מלא חששות.
מה קרה?
לחץ דם. גבוה. הרופא אמר שאם לא אתאבל על עצמי, עד הארבעים אשב על כדורים. הכולסטרול עלה. גם הסוכר כמעט שם.
יואב, בן שלושים ושתיים, מטר שמונים, תשעים וחמש קילו. כרס טיפסה מעל החגורה. פנים עגולות, סנטר שני ברור. חמש שנים במשרד, עסקיות, בית-עבודה, והוא הפך מגבר רזה לדוד עייף, מתנשף בעלייה.
את יודעת, היסס, נמאס לי. נמאס לי להחנק על המדרגות. להתבייש בים. נמאס.
חיבקתי אותו. לא אכפת לי כמה הוא שוקל, אני אוהבת אותו כפי שהוא. אבל אם קשה לו עם עצמו, אם הבריאות בסכנה צריך לשנות.
בוא ננסה ביחד, הצעתי. נלמד להכין אוכל בריא. נמצא חדר כושר טוב. אני אבשל.
כך התחלנו. יואב קנה כרטיסייה במכון פיטאנוס, מצא מאמן. אני הורדתי אפליקציות של מתכונים, קניתי מאזניים למטבח ומאדה חשמלית. יחד נשבנו בסופר, קוראים תוויות, סופרים קלוריות וחלבונים.
החודש הראשון היה גיהינום. יואב היה עצבני, רעב, כועס על הקוואקר והחזה עוף. אבל עם הזמן הגוף התרגל. פתאום הוא לא נרדם בצהריים, הטיפוס במדרגות קל, הג’ינס התרופפו.
בבקרים בישלתי קוואקר בלי חלב, רק מים, עם פירות ואגוזים. לעבודה נשא קופסה עם הודו וירקות. בערב דגים, סלטים, לפעמים פשטידת גבינה מחלבון חמישה אחוז של תנובה, בלי סוכר. נפרדנו ממיונז, מטוגנים, מפיצה. בהתחלה זה הרגיש תפל, אבל פתאום ברוקולי טעים באמת כשמכינים נכון.
הקילוגרמים התחילו לרדת לאט, ואז מהר יותר. שלושה חודשים: מינוס שבעה קילו. חצי שנה: מינוס שתים עשרה. אחרי שמונה חודשים, המשקל הראה שמונים קילו. חמישה עשר קילו פחות!
יואב השתנה. הפנים הפכו מדויקים, עצמות לחיים, העיניים בורקות. גוף הדוק, ביטחון עצמי רענן. בעבודה החמיאו, שאלו סודות, ברחוב נשים הסתובבו אחרי. שמחתי בשבילו. גאה.
תלמה חזרה מסיני בסוף הקיץ שלושה חודשים לא ראתה את יואב, רק שמעה בטלפון.
ואז זה קרה.
***
לעולם לא אשכח את השבת ההיא. תלמה צלצלה בפעמון בבוקר, לא היינו מוכנים. יואב פתח במכנסיים קצרים וגופיה.
אני שומעת צעקה מהמסדרון.
יואב! אלוהים, מה קרה לך?!
רץ יוצאת לשם, והיא עומדת מולו עם שקיות, הפנים לבנות, העיניים ענקיות כאילו ראתה רוח רפאים.
אמא, שלום, ממלמל יואב. כל כך מוקדם?
מה זה?! חולה? ירדת במשקל… בכמה?! היא מפילה את השקיות, נוגעת בכתפיו, ממששת, כאילו לוודא שלא רימו אותה. אתה שלד! מה עשיתם לו?!
השאלה אליי. אני בפתח, בפיג’מה. מתקשה לנשום תחת מבט ההאשמה הזה, ששום מילה עוד לא קול.
אמא, הכל טוב, צחק יואב. זה בכוונה. מתאמן, אוכל נכון.
בכוונה?! היא נסוגה, עיניה מזועזעות. למה?! היית גבר מלא. עכשיו… מי אתה? זה הדיאטות שלך? הרעבת אותו?!
מספיק, התערבתי בנימוס. הוא בריא. בדיקות מושלמות.
המבט עליי אומר כאילו דקרתי את הבן שלה.
זו את? רועדת. אילצת אותו?!
אמא! זעף. מספיק. החלטתי לבד.
רזית מדי! תוך דמעות. גבר צריך להיות חזק!
במשקל שמונים קילו, יואב לא היה מקל. בעיניה, זה פחות מגבר.
הביאה קדרה של מרק עוף עם גריסים, תפוחי אדמה ובורקסים. העמידה על השולחן, דרשה שיאכל עכשיו.
תודה, אמא, אכלנו כבר, ניסה להשתחרר.
מה אכלתם? הביטה בקערות קוואקר על השולחן. זה? זה נועד לציפורים! תשב, תאכל כמו גבר.
מתנצל בעיניו, והוא מתיישב, אוכל מרק כדי לא להעליב. היא יושבת מולו, עוקבת אחרי כל ביס ורק אז פניה נרגעים.
כך נראית ארוחה, מסכמת, ושוב קמה. לא ירקות הסלט שלך. בשר! אני אגיע יותר.
אחרי שיצאה, יואב שכב על הספה, ידו על הבטן.
איך אוכל לעכל את זה? התרגלתי לאכילה קלה…
ומכאן החלו השיחות.
***
יום אחר יום, בול שש בערב.
נטע, זו תלמה. מה יואב אכל לארוחת צהריים?
בעבודה. לקח הודו עם ירקות.
הודו? יבש! הוא צריך בשר שמן! ואיזה ירקות?
גמבה, עגבניה, מלפפון…
זו לא ארוחה, זו תוספת. איפה תפוחי אדמה? פסטה? גבר לא שורד בלי זה!
הסברתי: הוא צורך פחמימות מדגנים, התפריט מאוזן, המאמן מרוצה. היא שתקה ואז קבעה:
אני אביא לו קציצות. אמיתיות, מהבית.
למחרת: מה היה לארוחת בוקר? חביתה משלושה חלבונים ולחם מלא.
אמרת רק חלבונים?! והחלמונים?! שם כל הוויטמינים!
פחות חלמון, בגלל הכולסטרול.
זה שטויות של רופאים. אבי אכל חמש ביצים ביום וחי תשעים שנה!
ואי אפשר לשכנע.
ביום השלישי: הוא מתעמל? כן, ארבע פעמים בשבוע.
ארבע?! זה כבר מופרז! הורגים אותו! הלב לא יחזיק!
הכל בפיקוח.
כל המאמנים האלה, רק כסף הם רוצים… את הורסת אותו.
אני מכווצת. יואב חוזר מחדר הכושר, זורח. הרופא מרוצה, הלחץ ירד, הוא בריא מתמיד. אמא רואה גוסס.
ביום הרביעי, שמונה בבוקר, היא שוב:
נטע, אולי ליואב יש תולעים? יורדים במשקל מזה…
נפל לי הטלפון.
אין תולעים.
בדקתם? שלחתם דגימות?
לא צריך. הוא בריא.
תבדקו! ובלוטת התריס! אולי קיבה, בארץ מלא מחלות קיבה…
יואב נוטל את הטלפון, מנסה להרגיע, להסביר: הכל בסדר, זה רצוני. היא שותקת, ואז:
את לא מבינה. אבוא היום בערב.
והיא מגיעה עם אורז וירקות וסמבוסק. יואב אוכל רק קצת, שלא תפגע. אני רואה כמה קשה לו: להעליב אותה, או אותי.
סליחה, נטע, היא לא מבינה, מתנצל. זקנה, בסוף תתרגל.
אם לא תציב גבול, זה לא ייגמר, אני מגיעה.
היא תירגע.
היא לא נרגעת. שיחה בכל ערב, לפעמים פעמיים. שאלות הכי הזויות:
המים אצלכם חמים, נכון? שלא יואב ירד ממשהו מקולקל…”
האם הוא מבקש אוכל בלילה, ואת מסרבת?
הפרוטאין זה מסוכן, נכון? תפסיקו עם האבקות האלה…”
חברה התקשרה אליו לעבודה הכל בסדר? אמא שלך אומרת שאתה חולה, אולי לעזור לך…
יואב מתפוצץ. בערב קורא לאמו, מסביר שלא תספר לכולם שהוא חולה. היא פורצת בבכי: אתה לא אוהב אותי. אני דואגת, לא אצליח להירדם. זה יחס שמעביר אותי צער.
הוא נכנע, מתנצל, מבטיח לבקר לעיתים קרובות רק שתירגע.
***
אחרי שבוע נסענו אליה. יואב לובש חולצה ישנה, עכשיו ענקית עליו. תלמה חיכתה לשולחן מפוצץ: עוף מטוגן, צ’יפס, סלט מיונז, עוגה.
תישבו, לאכול
אני מבינה מלכודת. יואב אוכל טיפה עוף, קצת מהסלט בלי מיונז, מסרב מכל השאר. פניה של תלמה נוקשים פתאום.
אפילו את העוגה לא תטעם? אפיתי לך! קמתי בשש בבוקר בשבילך!
אמא, סליחה, הוא מייבב, אני שומר על תפריט בריא.
תפריט?! זו גזילה! תראי מה נהיה. רק עור! פונה אליי. זו את, את משליטה עליו דיאטות, כי את רזה!
אני נחנקת מהתה.
אני לא כופה, אני עונה. זה יואב שבחר.
גבר לא בוחר אוכל! צורחת. זו האישה!
הכול בתפריט נכון…
אל תלמדי אותי! שלושים ושתיים שנה אני דואגת, ועכשיו את עושה אותו חולני!
יואב קם.
די, מספיק. לא אשמתה של נטע.
ברור. תגן עליה. אמא שלך לא מעניינת… אני מסרתי את חיי בשבילך, מאז שאבא מת, עכשיו אתה שוכח אותי בשבילה…
יואב מחזיק בהגה בדרך הביתה שותק. אני בוהה מהחלון, גועשת.
בערב שיחה: סליחה שנפגעת… אני אמא. קשה לי לראות אותו ככה. פעם איזה יפה הוא היה…
הוא גם עכשיו יפה, עניתי.
בשבילך. אבל כולם אומרים שירד יותר מדי. חושבים שעניים, לא אוכלים בבית.
אצלנו לא חסר כלום.
אז למה הוא רעב?
נשברתי. תשובה כבר לא תספיק. עייפות טוטאלית.
***
הקונפליקט החריף בכל יום. תלמה לא נחה. בדקה כל תפריט. כל ביס. “כמה יואב אכל, כאב לו, סחרחורת?”. כל פעולה שלי תחת זכוכית מגדלת.
יום אחד התקשרה למשרד. המזכירה נדהמה.
נטע, תלמה על הקו. יואב לא עונה, הכל בסדר?
הלב נעצר.
אחזור אליו תכף.
צילצלתי שקט.
מה קרה, מתוקה?
אמא שלך בלחץ. אולי תרים לה?
היה לי דיון… טלפון על שקט.
חוזרת לתלמה:
תודה לאל. פחדתי שהתעלף, ירד כל כך…
הוא אוכל, תלמה.
שמעתי שלא, רופא טלוויזיה אומר הירידה מסוכנת, העור נופל, האיברים זזים יואב הלך לרופא אחרי הירידה?
הלך. הכול טוב.
לאיזה רופא?
משפחה.
אבל ל… אנדוקרינולוג? גסטרו? לב?
לא צריך. הכול בסדר.
מה עכשיו, בסדר. מחר יתפוצץ. חבר של המשפחה ירד במשקל ונהיה חולה קיבה…
נפלתי עם הראש לידיים. מסביב מציצות.
חמות? חברה שאלה.
הנהנתי.
גם לי הייתה. יום יום בדיקות. בסוף הצבתי לבעלי אולטימטום, או היא או אני. בחר בי, אמא נעלבה, עברה שנה, התרגלה.
אני לא יכולה לאיים. תלמה לבד, אין לה איש פרט ליואב. אבא שלו מת לפני עשור, יש לה חברות, אבל הוא המרכז. היא פוחדת לאבד אותו, פוחדת שישנה, שיברח לה. אבל די, אי אפשר יותר.
בערב:
יואב, צריך לדבר.
על מה?
על אמא שלך. אני לא עומדת בזה. כל יום, כל אכילה שיפוט. אני כבר לא רעיה, אני מטפלת תחת פיקוח!
היא פשוט דואגת…
הדאגה הזו מפרקת. את המקום שלי בבית, את הנישואין. היא רומסת אותי.
silence
תבקש ממנה להפסיק. אם היא דואגת תתקשר אליך, לא אליי.
בסדר. אדבר איתה.
הוא שוחח איתה. ביקש לא להטריד אותי. יומיים שקטה, ואז עוברת להטריד אותו. חמש שיחות ביום. יואב מתעצבן. בערב מניף טלפון בזעם.
נמאס לי!
מה קרה?
היא דואגת כל היום! בודקת אם אני עומד למות!
אני מחבקת.
צריך לשבת. שלושתינו.
לא תבין.
ננסה.
***
הגענו אליה בשבת. תלמה ערכה שולחן. הפעם, יואב עמד.
צריך לדבר, אמר בקול יציב.
על מה?
על הדאגה שלך, על היחס שלך לנטע. על כך שאת לא מכבדת את הבחירה שלי.
היא מחווירה, מניחה את הצלחת.
אני לא מבינה…
את מתקשרת כל יום. בודקת מה יש בצלחת שלי. מביאה לי אוכל שאני לא רוצה. מאשימה את נטע. זה נגמר.
היא מתיישבת, דמעות בבור עיניה.
דאגה של אמא… זה מותר!
מותר לא שליטה מלאה. אני גבר. יש לי משפחה. אני מחליט מה אני אוכל ומה אני עושה.
את בכלל בוחרת בשבילו, לא הוא!
אמא!
כן, תגיד! פעם אכלת הכל אצלי! היום אתה דוחה הכל! אשתי שטפה לך את המוח!
זה אני בחרתי.
למה?
נמאס להיות שמן, חולה. עשיתי שינוי. אני בריא עכשיו. הלחץ שלי תקין, הכל תקין. למה את לא שמחה בשבילי?
רזית יותר מדי, אתה לא אותו בן…
אני עצמי. קודם הייתי חולה. עכשיו בריא.
דמע בעיניה, לחשה:
אני פוחדת. אתה לי הכל. אם תמות אין לי כלום.
יואב מחזיק בידה.
שום דבר לא יקרה. אני דווקא עכשיו בריא.
אולי הגזמת? אולי עשית רע?
הכול במסגרת התקן. שמונים קילו, גובה שלי מצוין.
silence
למה הספורט הזה? למה האוכל הזה? פעם חיינו בלי חשבונות…
פעם אנשים נעו יותר, לא ישבו במשרד מול מסך. האוכל היה אחר. היום צריך להיזהר, אני משתדלת להסביר.
המבט בתלמה עצוב, תלוש:
את לוקחת לי אותו, לוחשת.
לא, אני ממלמלת. הוא שלך, לא שלי.
פעם אכל אצלי. דיברנו. היה זקוק לי. עכשיו אני מיותרת אפילו במטבח…
אני קולטת. כל אהבת אמא שלה מתנקזת במרק ובורקס. היא לא רעה, לא עוינת פשוט אינה יודעת דרך אחרת.
את זקוקה לו גם כך, עונה בזהירות. הוא רוצה אותך, שיחות, בילויים. רק בלי המלחמה, בלי השליטה, בלי חשד.
silence
לא התכוונתי להכאיב, היא משתנקת רק רציתי שישוב לאכול אתי.
שיאכל מה שנכון לו.
יואב עוטף אותה בזרועות.
אם את רוצה לבשל, תכיני בריא. נטע תיתן מתכונים. או תבואי אלינו, נשב יחד. רק בבקשה די עם הדיווחים. זה משפיל. אותי, אותה.
היא מהנהנת, מנגבת את הדמעות.
אנסה, מבטיחה בלחישה.
חזרנו הביתה. יואב לוחץ את ידי.
תודה, שלא התפרצת, לוחש.
היה כבד, אני לוחשת. אבל לי קל איתך מאשר לה.
היא לא תישאר לבד.
תראה לה.
***
שבוע שקט. ואז שיחת טלפון, חמש וחצי.
נטע, זו תלמה. אולי תבואו אליי בשבת? אופה סלמון עם ירקות, מצאתי מתכון ברשת, כמעט בלי שמן. וסלט. אומרים שזה בריא.
הדמעות עלו בי.
כן, נבוא.
silence
וסליחה על הכל, היא מוסיפה בשקט. פחדתי לאבד אותו.
את לא מאבדת.
כן, עכשיו אני מבינה.
צוללת עם הטלפון למטבח. יואב יוצא מחדר האמבטיה.
מה קרה?
אמא שלך מזמינה בראשון. דג בתנור.
חיוך איטי.
היא מנסה.
בלי ספק.
בערב היא שוב צלצלה.
סליחה שמטרידה. בסלמון יש גזר? מותר ליואב גזר? גם סלק? רשום במתכון קלוריות…
נאנחתי:
מותר, הכול במידה.
מה זה במידה? מאה גרם? מתיים?
מאה בצד ירק, מספיק.
באיזה דג לבחור? סלמון שומן מדי?
מותר סלמון. שומן טוב.
ואיך מכינים כוסמת? רק במים?
רק במים, קצת שמן אם כבר.
silence
תודה, נטע. את לא כועסת שאני שואלת?
לא, אל תדאגי.
בסך הכל רוצה שתצאו מרוצים.
נצא מרוצים, תסמכי.
יואב גיחך מהמקלחת.
עכשיו היא תשאל כל יום על כל דג וירק?
עדיף משיחות האשמה.
נכון.
***
בשבת ביקרנו אצלה. שולחן עם סלמון אפוי לימון ועשבי תיבול, ירקות קלויים, כוסמת, סלט טרי, עוגה קטנה, לא ענקית.
ניסיתי, היא מוסרת אם משהו לא טעים, תגידו.
יואב טועם.
אמא, זה אליפות.
היא פורחת.
באמת? פחדתי שיהיה יבש.
בול.
אולי תלמדי אותי להכין שייק חלבונים?
בשמחה.
גששנו שיחה על השכנים, על הגינה, טלוויזיה. לא דחקה, לא האכילה בכוח רק הייתה שם.
ליד הדלת, היא חיבקה אותי.
תודה, לחשה. שאת עוזרת לי להבין אותו.
הכל יסתדר, הבטחתי.
ברכב, נטל יואב את ידי.
נראה שזו התחלה.
אולי.
אבל כעבור שלושה ימים, שוב טלפון.
נטע, האכלת אותו?
האכלתי.
במה?
והבנתי לעולם זה לא ייפסק. אולי פחות. אולי שאלות על ירקות במקום על סטייק, אבל לעולם לא לגמרי. זה הקשר שלה אליו, הדרך לאהוב.
תלמה, השבתי בשקט. אם את רוצה לדעת תדברי עם יואב ישירות. די עם הדיווחים. זה לא הוגן לי, לא לו.
silence
את צודקת. זה רק הרגל.
הרגלים משתנים.
silence
אשתדל.
יואב יצא מהחדר.
הכל טוב?
אני מקווה.
הוא חיבק אותי.
גאה בך.
פשוט עייפה, לחשתי. עייפה להילחם על מקומי.
אגן עלייך מעכשיו.
תודה.
שבוע עבר ודממה. עוד שבוע. כמעט האמנתי.
בוקר שישי, דפיקה בדלת. תלמה עם קופסה.
נטע, אפשר? הכנתי לכם תבשיל ירקות, כמעט בלי שמן.
יואב מחבק.
איזה כיף.
אל תשפטו, אני עוד לומדת.
אכלנו. היה טעים. ולראשונה, היא נשארה רק לשיחה. עברו ארוחה, תה בלי שאלות, בלי עין פקוחה על הצלחת.
כשהלכה, יואב עטף אותי מאחור.
נדמה שהיא משתנה.
נדמה.
ידעתי שזה שברירי. עוד יהיו התקפים, עוד ניסיונות שליטה, עוד מלחמה שקטה על מקום האם. אבל עכשיו לפחות ידעתי יש גבול. מותר לי להגיד לא. אני ראויה לחיים שלי, ויואב איתי.
בשש, יום שני, טלפון.
נטע, זה אני. לא מפריעה? אולי תבואו בשבת? רוצה ללמוד את הסירניקי ללא קמח, תוכלי?
חייכתי.
בטח, תלמה. בשמחה.
תודה.
יואב מסתכל בי.
התקדמות?
קטנה. אבל אמיתית.
הוא מנשק את ראשי.
היא משתדלת.
כן.
ואולי יום אחד הטלפונים יהיו רק שיחות, לא בקרה. אהבה נטו, בלי פחדים. אבל בינתיים, בין שמיכות החורף ביפו, במטבח שנשאר חם, ידעתי עוד לא ניצחתי, אבל גם לא הפסדתי. הקו משורטט, ואנחנו יחד.
