אבא שלי אוסר עליי להרים את בתי על הידיים, כי הוא חושש שאני מפנקת אותה יותר מדי. לאחרונה, הבת שלי התחילה לזחול, ובכל פעם שאני יוצאת מהחדר, היא זוחלת אחרי, מחכה שאקח אותה לזרועותיי. אבא שלה מייעץ לי לא להיכנע, כדי שתלמד להסתדר לבד אם אעזוב אותה על השטיח. למרות זאת, אני פשוט לא מסוגלת להתאפק אני מרימה אותה, מחבקת אותה, ותוהה אם אולי אני מגזימה ויותר מדי מגוננת.
אני מודה, יש לי נטייה להיות רכה מדי איתה לנחם אותה בכל בכי, לשטוף אותה באהבה, ולהתקשות לגעור בה. אולי זה כי אני מתקנת את מה שלא היה לי בילדותי את החום והאהבה שהייתי צריכה. גדלתי בפנימיה אחרי שאמי נפטרה, ומעולם לא פגשתי את הוריי הביולוגיים. את המשפחה הנוכחית שלי, של בן הדוד שלי, הכרתי רק כשלקחו אותי אליהם אחרי ששמעו על מצבי, והעניקו לי בית חם וחדש.
היה לי קשה בהתחלה אבא שלי היה מרוחק, ואמא שלי עבדה קשה nonstop כדי לפרנס את המשפחה, ולפעמים לא נשאר לה כוח לאהוב. ידעתי שהם אוהבים אותי, אבל היה להם מאוד קשה להראות זאת. כך למדתי לברוא לעצמי סיפור משלי דמיינתי שאני נסיכה, אהובה ומוחמאת, שמולכת בארץ של אהבה.
כשהתבגרתי, חיפשתי אישור וחום אצל אחרים, במיוחד במערכות יחסים זוגיות. נאחזתי בכל שביב של תשומת לב, ונשארתי במערכת יחסים לא בריאה במשך חמש שנים מחשש שלא אמצא אהבה במקום אחר. בעלי היום, שהוא אדם רגיש, יודע חלק מהעבר שלי ותומך בי, אבל לא מכיר את כל הסיפור. למרות כל מה שעברתי, אני לא מסוגלת למנוע מעצמי להרעיף אהבה על בתי. מבחינתי, מגיע לה כל פיסת חום שיש בעולם, בניגוד למה שהיה לי כשהייתי ילדה.
הכל קורה בירושלים, בדירה קטנה מלאה בצעצועים על השטיח, ואבא שלי מזכיר לי לעיתים קרובות שהיא צריכה ללמוד לבד. אבל ליבי בוחר אחרת מבחינתי, אף פעם לא יכול להיות יותר מדי אהבה. אני רק רוצה שלבת שלי, נועה, תמיד יהיה ברור שהיא ראויה לאהבה אין קץ גם אם זה ידרוש ממני להפר כל כלל ישן, ולהמשיך להחזיק אותה חזק, שוב ושוב.
