אביה של ענת מחליט לגדל אותה כמו בן כשנולדה. הוא ציפה לבן, אך קיבל בת. ענת גדלה מוקפת בבנים, והרגישה תמיד כמו אחד מהם. ההורים שלה נהגו להתלוצץ על השם הנשי שלה. היא בחרה בלוק טומבוי מכנסי ג’ינס, חולצות טריקו רחבות, והשיער שלה תמיד אסוף בקוקו פשוט מאחור. אם מישהו לא היה רואה את הקוקו הארוך שלה, אלא רק את הבורקסים והאבק שנדבקו אליה מהמשחקים בשכונה, לא היה מעלה על דעתו שזו ילדה. למרות הילדות הזו, באוניברסיטה ענת הפכה לצעירה אלגנטית ובוגרת.
יום אחד הזמינו אותה למסיבת יום הולדת של חברה ללימודים. אימה היססה לתת לה לצאת בשעה מאוחרת, אך בסוף הסכימה, בתנאי שענת תשמור על קשר לאורך כל הערב. ענת בחרה ללבוש למסיבה שמלה אדומה קצרה ונעלי עקב עדינות ופשוט נראתה נשית מתמיד. כשאביה ראה אותה רגע לפני שיצאה, הדמעות עמדו בעיניו; הרי מאז ומתמיד ראה בה “גבר-גבר”, ופתאום עמדה מולו בחורה עדינה.
בדרך חזרה מהמסיבה, ענת נתקלה בסיטואציה מסוכנת: שלושה גברים שיכורים ניגשו אליה. לפני שהספיקו לפגוע בה, הופיע לפתע גבר גבוה, בידו חפץ שנראה כמו אלה ישנה, וברגע שראו אותו הבורחים ברחו מהמקום. ענת הרגישה הקלה עצומה ואסירת תודה למחלץ שלה, אדם גבוה בשם עוז.
בהמשך, ענת ועוז נפגשו רבות, ולאט לאט צמחה ביניהם מערכת יחסים משמעותית. בסופו של דבר הם נישאים. ענת הופכת למורה לחינוך גופני, בזמן שעוז מקבל משרה מכובדת בחברת חשמל. מערכת היחסים שלהם מתבססת על הערכה הדדית והבנה. הם מביאים לעולם בת, וכשגם עוז לא מסתיר את דעתו על דמותה הנשית של בתו, הוא מקפיד לוודא שהיא גדלה כבחורה חזקה ובטוחה בעצמה. ענת שותפה מלאה לחינוך הזה. אביה של ענת, שלמשך זמן כה רב קיווה לבן, מוצא סוף סוף בעוז את הבן שתמיד רצה.
בכל שבת, המשפחה מתכנסת לארוחה בירושלים, ומעל השולחן נשמעות צחוק והערות על ילדות, בגרות, ומה שביניהן. בתוך כל המסורת הישראלית, ענת סוף סוף מרגישה שלמה עם עצמה כאישה, כאמא, וכבת למשפחה שאוהבת אותה באמת.
