מראשון לראשון, אייל חי על אוטומט. שישה ימים של ריק, ואז יום אחד שיש בו משהו מהחיים. וגם היום הזה היה מתוזמן בשיחות ולו״ז שמירב, גרושתו, קבעה עוד לפני שנתיים מעשר בבוקר עד שש. בלי איחורים. בלי ג’אנק פוד. בלי מתנות “סתם ככה”. כי הוא, אייל, הוא רק פונקציה. אבא של יום ראשון.
הבת שלו, יעלי, תמיד חיכתה לו למטה בבניין, עם פרצוף של מפקדת משמרת. בעיניים שלה אפשר היה לקרוא: “איחרת בשתי דקות” או “היום בתוכנית קולנוע”.
הם הלכו ביחד לסרט, לפארק, לגלידה. דיברו על בית הספר, על סרטים, על החברות שלה. אף פעם לא על מירב. ולא על מה שקורה אחרי שש, כשהחזיר אותה הביתה, ויעלי, בלי להסתובב, הלכה למעלית, לאמא ולאיש שלה רועי.
רועי היה “אבא אמיתי”. חי איתן. עזר בשיעורים. לקח את יעלי כל שבת לטיולים בשדה ליד כפר סבא. ליעלי היו איתו בדיחות משותפות, תמונות באינסטגרם. אייל היה מסתכל על התמונות האלה בלילות, לבד, מרגיש כאילו הוא גונב חיים שלא שלו.
ניסה להכניס כל שבוע את כל האהבה שלו לשמונה שעות. ויוצא שזה בכוח. לא טבעי.
שאל אותה, מגומגם:
את צריכה משהו?
יעלי משכה כתפיים:
הכול יש לי.
וההכול יש לי הזה היה חזק מכל כעס שבעולם. זה אמר: יש לי בית. ואתה… מיותר.
***
הכול התרסק ביום שלישי.
מירב התקשרה. הקול הרגוע שלה היה גמור מהלחץ, כמעט לוחש.
אייל… רציתי לדבר על יעלי. חושדים שיש לה גידול. ממאיר. צריך ניתוח מטורף. יקר.
העולם שלו הצטמצם לנקודה אחת. אחר כך מירב נאספה ודיברה לעניין על כסף. להם ולרועי יש קצת חיסכון, אבל לא מספיק. מוכרים את האוטו. מחפשים דרכים. לא ביקשה. פשוט עדכנה. כמו שותפה לצרה.
אייל עזב הכול. טס מיד לבית החולים. ראה את יעלי, קטנה, מבוהלת, בפיג׳מת בית חולים. נחצתה לו הנשמה.
ליד המיטה ישב רועי. החזיק לה את היד, לחש לה משהו. יעלי הביטה בו, בחיפוש אחר נחמה.
אייל עמד בכניסה, לא שייך. פתאום האבא של ראשון התבלבל באמצע שבוע.
אבא… חייכה אליו יעלי חלש.
האבא הזה היה בשבילו כמו חבל הצלה. התקרב, אבל כל מה שיצא לו זה ללטף לה את השיער (לא בטוח אם זה יוצא טבעי):
יהיה בסדר, מתוקה.
מילים ריקות, אוטומטיות
מירב עמדה במסדרון ליד החלון. זרקה מבט, אמרה:
כסף… אם אתה יכול.
הוא יכל.
היה לו דבר אחד יקר גיטרה אספנות, גיבסון 72′.
הגשים לעצמו חלום נעורים, קנה אותה בהרבה כסף.
מכר אותה במחיר בדיחה, ויתר מהר. שלח למירב כסף, בלי שם. לא רצה להכניס תודה לתמונה. לא רצה שיאלי תחשוב שהאהבה שלו נקנית בשטרות. שתחשוב רועי סידר הכול. מגיע לו להיות הגיבור. לאייל, לא מגיע כזה תפקיד. רק אחריות.
***
הניתוח תוכנן לחמישי. ברביעי בערב הוא לא עמד בלחץ והגיע לבית חולים.
בפנים הייתה מירב, רועי הלך להתארגן. יעלי שכבה עיניים עצומות, לא ישנה.
אמא, לחשה, תבקשי מה… רופא הזה שבא בבוקר שלא יספר בדיחות. הן לא מצחיקות.
טוב, ענתה מירב.
ותבקשי שרועי לא יקרא לי עוד הרצאה על סטארטאפים. משעמם.
אבקש.
אייל עמד מאחורי וילון, מהסס להיכנס. שמע את יעלי נרגעת, ואז מוסיפה בשקט כמעט לא נשמע:
ואת… תבקשי שאבא יבוא. פשוט לשבת. בשקט. שיקרא לי. כמו פעם. את “ההוביט”.
אייל קפא, הלב שלו דפק בקצה הגרון.
״כמו פעם״…
***
זה היה לפני הגירושין. הוא היה מקריא לה לילה-לילה, משנה קולות של גמדים ואלפים.
מירב קראה לו פנימה:
תיכנס. רק לא הרבה זמן. היא צריכה מנוחה.
נכנס, התיישב ליד המיטה. יעלי פקחה עיניים.
היי, אבא.
היי, נסיכה. “ההוביט”?
כן.
לא הייתה לו את הספר עליו, שלף בטלפון את הטקסט. התחיל לקרוא.
בשקט, לא להיבהל מהמילים. לפעמים קפץ על משפטים, לפעמים התבלבל. לא עשה קולות. רק קרא. דמעות אפשר להסתיר, אבל לא כשהאותיות מתחילות להישטף. הוא הרגיש איך היד שלה נחלשת בתוך כף היד שלו.
קרא, אולי שעה. אולי שעתיים. עד שהגרון צרוד, עד שראה שהיא סוף סוף ישנה. רצה לשחרר את היד, אבל בשניה הזאת, יעלי אחזה עוד יותר חזק מתוך שינה.
ואז, כשהביט בה בשקט, עדין, הרשה לעצמו משהו שמעולם לא העז. התכופף, ולחש רק הקירות שמעו:
תסלחי לי, ילדה שלי. על הכול. אני אוהב אותך. תחזיקי מעמד. בשבילי. בשביל אבא של ראשון.
לא ידע אם שמעה. קיווה שלא.
***
הניתוח נמשך שעות. אייל חיכה במסדרון מול מירב ורועי. הם יחד.
הוא לבד.
אבל הפעם הבדידות הייתה מלאה. מלאה בשקט של ספרים ובחמימות של כף יד של ילדה.
כשהרופא יצא ובישר שהכול עבר טוב, שזה שפיר, מירב התפרקה בבכי על רועי.
אייל התרחק לחלון. קימץ אגרופים, שלא לצעוק מהקלה.
***
יעלי השתפרה, אחרי שבוע הייתה במחלקה רגילה.
רועי התרוצץ בין רופאים ופתר סידורים, כמו ש״אבא אמיתי״ צריך.
אייל בא כל ערב. קרא לה. שתק איתה. לפעמים רק צפו יחד בטלוויזיה.
פעם, כשעמד ללכת, היא עצרה אותו:
אבא.
כאן.
אני יודעת שזה אתה. הכסף… אמא לא אמרה, אבל שמעתי אותה ורועי רבים. הוא רצה למכור את החלק שלו בחברה, והיא צרחה שאסור, שאתה כבר נתת הכול, שמכרת את הגיטרה ההיא שלך.
הוא שתק.
למה? שאלה. אנחנו… הרי לא איתך…
אתם תמיד המשפחה שלי, חתך, אין דיונים.
היא הביטה בו לאט. אחר כך הושיטה יד. על כף ידה סימניה ישנה, מקרטון, מלאת קצוות מקופלים. עליה כתוב בכתב ילדותי: “לאבא היקר, מיעלוש”.
הכינה אותה לפני איזה שבע שנים…
מצאתי אותה בספר ישן כשטיילתי הביתה בסופ”ש. קח. שלא תאבּד דפים…
הוא קיבל את הסימניה. הקרטון היה עדיין חמים מהיד שלה.
אבא, הוסיפה ונהייתה בוגרת פתאום, אתה לא של ראשון. אתה לתמיד. שמעת?
הוא לא הצליח לענות. רק הנהן, לופת את הסימניה חזק.
יצא מיד למסדרון. הרי גברים, אפילו של יום ראשון, לא בוכים מול בנות.
הם פשוט משתגעים משמחה וכאב, חדרים לבד ונדחפים עם הסימניה המפתח לעבר שהפך פתאום להווה אמיתי.
***
בראשון שאחרי זה הגיע אייל לא בעשר, אלא כבר בתשע. הלך הרבה אחרי שש.
הוא ויעלי ישבו יחד, שותקים, מביטים על העיר הדוממת. בלי שעון, בלי לו״ז.
כי הוא האבא של יעלי.
לתמיד…
