הייתי בן חמש, אבל היום ההוא נחרט בזיכרוני כאילו היה אתמול. אבא שלי קרא התכתבות בטלפון של אמא, שם כתבה לחברה שלה שהיא עדיין נפגשת עם החבר העשיר שלה. הם היו נפגשים לעיתים רחוקות. באותם ימים, אבא שלי השתכר מעט מאוד, עבד קשה כדי לקנות דברים שלילדיו ואשתו לא באמת היו צריכים, אבל אמא רצתה שבבית יהיה אוכל בשביל המשפחה. אפילו מעט מדי.
“איך העזת לעבור על הטלפון שלי?” צעקה אמא, כי ידעה את הכלל הכי חשוב התקפה היא ההגנה הטובה ביותר.
“המשכורת שלך לא מספיקה לכלום. איך אתה חושב שיש לנו כל כך הרבה אוכל בבית?”
“הטלוויזיה שלי!” צעק אבא.
“גם שלך וגם שלי!” קראה אמא בעצבים.
“נכון,” ענה אבא, “שלך, וגם הטלוויזיה, וגם הבשר, וגם… וגם גיא.”
אני זוכר איך רעדתי. אם עד אז לא הייתי מעורב במריבות שלהם, באותו רגע הפכתי לחלק מהן, שלא מרצוני.
“השטן, לא גיא!” ענתה אמא שלי.
אבל אז אבא לקח אותי. למה שאמא תלחם באיש גבוה בשבילי? אבא לקח אותי לגינה, הרים אותי, האכיל אותי ושיחק איתי. גם לפני אותו סיפור, הוא היה איתי יותר זמן מאמא שלי.
היה חורף בחוץ, ואני עמדתי מול אמא שלי במעיל פרווה קטן, ואמרתי בקול של ילד: “אל תבכי, אמא, אני אבוא לבקר אותך בקרוב.” אמא חיבקה אותי, ואבא שלח אליי מבט שידעתי שנגמר הזמן צריך ללכת.
אבא עמד בכניסה ואמר לאמא: “ניפגש בבית הדין!”
חייהם של שני ההורים שלי כנראה התגלגלו לטובה, כל אחד בכיוון אחר. זמן קצר אחרי הגירושים, אמא מצאה גבר חדש ומעט שכחה ממני. גם אבא לא בזבז זמן והכיר את הדס, בתו של איש עסקים אמיד. לפעמים הייתי נוסע לאמא לכמה ימים. הקשר בין ההורים לא חזר מעולם, ואבא לא סלח לה גם אחרי שנים.
כשהייתי בן 14, התרחשו בו־זמנית כמה מהפכים חשובים אמא נכנסה להריון, ואבא נכלא.
זה קרה כשאבא חזר ערב אחד מהעבודה, ונקלע לריב ברחוב. כל האשמה הוטלה עליו, והוא נידון לעונש הקשה ביותר לפי החוק.
כשנפרד מאיתנו, אמר: “תחזיקו חזק אחד בשני.” הדס ואני ניסינו לעכל את מה שקראנו ולא הבנו איך נמשיך מכאן. תמכנו זה בזו בימים הארוכים שבאו אחר־כך.
יום אחד קרה משהו שלא אשכח. מישהו צילצל בפעמון. הדס בדיוק הכינה לנו ארוחת ערב, אז הלכתי לפתוח את הדלת. מול הדלת עמדה אמא שלי.
“תתארגן, אתה חוזר הביתה,” אמרה.
“הדס, מי זה?” קראה הדס מהמטבח והתקרבה אלינו.
“באתי לקחת את הבן שלי,” ענתה אמא שלי בתקיפות.
הדס ניסתה להניח יד על כתפה של אמא ולהזמין אותה להיכנס, אבל אמא הדפה אותה ואמרה בגסות: “תיזהרי, אני בהריון.”
ידעתי עד כמה זה פוגע בהדס היא לא יכלה להביא ילדים, וזה היה נושא כאוב בשבילה. אבל הדס, בכל השקט והחוסן שהיו לה, הצליחה לחייך ולהזמין את אמא למטבח. שתיהן התיישבו, ואני נכנסתי לחדרי.
“תביני אותי, הדס,” התחילה אמא שלי בשקט שהלך וגבר לצעקה, “גיא הוא כל מה שנותר לי. הוא היחיד שמבין אותי, היחיד שיכול להחזיק אותי עכשיו, המשפחה האמיתית האחרונה שלי. לך יש הכול. אני רוצה שהוא יגור איתי בזמן שאבא שלו בכלא.”
לא יכולתי להישאר סגור בחדר.
“אתן מחלקות אותי כמו גבינה. לא חשבתן לשאול מה אני רוצה? אולי כבר החלטתי בעצמי איפה אני רוצה להישאר.”
“כבר בוגר אתה, אה? יודע להפעיל דמעות על אמא?” עקצה אמא שלי.
“אני כבר לא ילד. אמא, אני נשאר עם הדס. לך יש הכול, ואנחנו נשארים יחד, לחיות את הקשיים שלנו יחד. בית הספר שלי כאן, החברים פה. סליחה, אבל החלטתי.”
נדהמתי מהמילים שיצאו ממני זו היתה הפעם הראשונה שדיברתי לאמא כאיש, לא כילד קטן.
ליוויתי את אמא לתחנת האוטובוס. תוך כדי ההמתנה שאלתי בלחש:
“ומה עם אדם? את עוד נפגשת איתו?”
“טוב, אין ברירה אי אפשר להישאר רעבים, נכון?”
חיבקתי אותה בגמלוניות, צחקנו ונפרדנו.
הגעתי הביתה והרגעתי את הדס. ידענו שמחכה לנו עוד דרך ארוכה ומורכבת. להמתין, זה תמיד הכי קשה.
