תקשיב, אני חייבת לשתף איתך משהו שקרה לי בבית לאחרונה, וזה כל כך מעצבן אותי. אבא שלי ממש נלחץ על איך שאני מתנהגת עם הבת שלי, ענת. הוא כל הזמן אומר לי שאני יותר מדי רכה איתה, מפחד שאני אהפוך אותה ל”מפונקת” מדי. מאז שענת התחילה לזחול, כל פעם שאני יוצאת מהחדר, היא ממהרת אחרי, ומתחננת שאקח אותה על הידיים. וכל פעם, אבא שלה מביט בי כזה במבט רציני, אומר לי, “אל תרימי אותה, היא צריכה ללמוד להיות עצמאית. תני לה קצת לשכב לבד על השטיח בסלון”. אבל איך אני יכולה לעמוד בפני ענת? אני תמיד נשברת, פשוט מרימה אותה ומחבקת כמה שאני יכולה, ואז אני לא מפסיקה לחשוב אולי אני באמת מגזימה?
אני מודה אני ממש רכה איתה. כל בכי קטן, אני ישר מרגיעה, מפנקת וחולשת עליה באהבה. לפעמים אני מרגישה שאני מנסה לפצות אותה על כל הטוב שלא היה לי כילדה. הרי אחרי שאמא שלי נפטרה, גדלתי בפנימיה, ולא הכרתי אף פעם את ההורים הביולוגים שלי. המשפחה שגידלה אותי, שזה בעצם הדודים שלי הבני דודים של אמא לקחו אותי אליהם הביתה אחרי ששמעו מה קרה לי ודי הצילו אותי. אבל זה לא היה פשוט הדוד שלי היה די סגור, ודודה שלי עבדה בלי סוף, אז כמעט ולא היה זמן לבית חם וחיבוקי. ידעתי שהם אוהבים אותי, אבל פשוט לא היו מסוגלים להראות את זה. אז מה שנשאר לי זה לדמיין לעצמי עולם משל עצמי, כזה שבו אני נסיכה קטנה שמוקפת באהבה וחיבוקים.
כשהתבגרתי, כל הזמן חיפשתי חיזוקים אהבה אצל אחרים, במיוחד בזוגיות. הייתי נאחזת בכל סימן קטן של חיבה, וזה מה שהחזיק אותי בתוך זוגיות לא בריאה במשך חמש שנים פחדתי שאם אעזוב, לא אמצא שוב אהבה. היום אני נשואה לאילן הוא באמת בן אדם רגיש ומחבק, הוא יודע קצת על מה שעבר עליי בעבר ותומך בי, למרות שהוא לא יודע את כל הפרטים. אני מרגישה שכל מה שלא קיבלתי בילדות, אני חייבת לתת עכשיו לענת את כל האהבה שבעולם. היא ראויה לזה, אפילו אם אחרים אומרים לי שאני מגזימה. היא בדיוק ההפך ממה שאני הרגשתי, ואני לא מוכנה לוותר על זה בשביל שום דבר גם אם אבא שלי אומר לי שזה עולה לי יותר מדי, או שאמא שלי הייתה מבזבזת על זה את כל המשכורת בשקלים.
