בעל דנה חושב שהיא לא יודעת על המשפחה השנייה שלו, והוא מזועזע כשדנה מגיעה לסיום הלימודים של בתו.
מה זה, לחם של אתמול! צועקת האישה במעיל כחול ואצבעה מצביעת על הבאגט על הדלפק.
המוכרת, עייפה ועיניים מדוללות, נושמת לרווחה:
סבתא, הלחם היום, קיבלנו אותו בבוקר.
אל תספרי לי שטויות! אני רואה שהקראסת יבש!
דנה עומדת בתור אחרי האישה ההיא ומחשבת על המשימות של היום: קניות, ללכת למקפאה ולקחת שמלה כחולה כהה, מחודדת, שתצטרך לשבוע הבא לסיום הלימודים.
זה לא הבת של דנה. לדנה אין ילדים. זה סיום הלימודים של בתו של בעלה, בת של האישה השנייה שלו.
המוכרת שואלת:
גברת, תרצי משהו נוסף?
כן, סליחה. את הבורקסים האלו ובקבוק חלב, בבקשה.
היא משלם, יוצאת מהקופה. ברחוב יורד גשם טורף, אפור ודק. היא פותחת מטרייה ופונה לתחנת האוטובוסים. בתיק שלה נמצא פתק עם כתובת בית הספר; היא שמורה עליו כסמל מזכיר.
דנה מגלה על המשפחה השנייה של דני במקרה, למרות שסימנים קלים היו שם משנים. דני, אדריכל מצליח עם פרויקטים גדולים, מתעכב לעבודה, נוסע בטיסות עסקיות, שוכח את הטלפון בבית ונתקע במתח כשדנה תופסת אותו ביד.
היא משייכת את כל זה לעבודה עד שהדבר מתבלט חצי שנה לפני היום הזה. דני שוכח תיק מסמכים בבית, מתקשר לדנה ומבקש שהיא תביאו. הוא נותן כתובת ברמת חניה, רחוקה מהמרכז שבו הוא עובד. דנה מתפלאת, אך יוצאת לכיוון הכתובת.
היא מגיעה לבניין קוטג’ בן תשעה קומות, מתקשרת לדני, אומרת שהיא כאן. הוא יוצא אחרי דקה, נראה מבולבל ואף מפוחד. הוא לוקח את התיק ומודה מהיר, מנסה לגרור את דנה למכונית.
בחלון בקומת שניים היא מבחינה באישה צעירה, פניה חיוורות ומתוחות, מביטה למטה.
דני, מי זאת? שואלת דנה מצביעת על החלון.
דני אינו מתבונן:
מי? לא יודע. בוא נזז, אני צריך להספיק פגישה.
הוא ממהר, נרגש, והיא חוזרת הביתה ומחשבת על האישה שבחלון, על ההלבשה שלו כששאלתה.
בערב, אחרי שדני נרדם, דנה תופסת את הטלפון שלו. הקוד הוא תאריך חתונתם; הוא לא שינה אותו. היא פותחת הודעות, מוצאת שם “ליאורה”. השיחה נמחקת, אך באחת ההודעות האחרונה נכתבת: “נטע מודאגת שהאבא לא מגיע לפגישה של ההורים”.
נטע. שם שמקושר רק לתרבות העברית. דנה מתרסקת. היא מגלה שלדני יש בת בשם נטע, בת 17, ושהוא חיי שניים עם ליאורה.
דנה מתחילה לעקוב אחרי ליאורה ברשתות החברתיות. ליאורה צעירה, שיער צהוב, מציגה בתמונות ילדה מתבגרת, נטע, שחורה משותפת במבט עם דני העיניים האפורות, הסנטר העקשן.
בפוסט אחד של ליאורה היא כותבת: “הבת שלי מסיימת בית ספר! סיום הלימודים אחרי מחר! גאה עד אין קץ!”
דנה קוראת את זה, מבינה שנטע בת 17, שסיום הלימודים מתקרב. היא מחליטה שגם היא תגיע. היא רוצה לראות את פניו של דני, להראות לו שהסוד נחשף.
בארוחת ערב, דני אומר:
דנה, אחרי מחר אני אחזור לבית הספר, יש פגישה חשובה עם לקוח. אולי אשאר במלון אם תימשך.
דנה מנידה ראש בקבלה.
טוב, אל תדאג.
דני מביט בה בתודה, בטחונות נימול.
דנה שותקת, מסיימת את הסלט, קמה ומנקה את הכלים. דני מחבק אותה מאחורי הגב.
את האישה הכי מבינה שיש לי.
דנה לא משיבה, מרגישה את ידיו על המותן, וחושבת שהכול עומד להשתנות לנצח.
בבוקר של היום המיועד, דנה הולכת למספרה, מסדרת תסרוקת קלה, מריחה איפור עדין, חובשת את השמלה הכחולה, נעלי עקב. היא מביטה במראה, ארבעים ושתיים, לא צעירה, אבל עדיין מושכת; השיער הסרוג עם צבע, קמטים מכוסים בקרם. היא לוקחת זר של ורדים לבנים, קניתה מראש בשביל הבוגרת.
היא מזמינה מונית, נותנת לנהג את כתובת בית הספר. היא מתרגלת משפטים במוח, מה לומר לדני, לליאורה, לנטע. האם היא צריכה לומר משהו?
היא מגיעה לבית הספר בחצי השביעי, הסיום מתחיל ב7:00. הורים מתמקמים בכניסה, מצטלמים, מעשנים בפינה. דנה עומדת בצד, מסתכלת סביב.
פתאום היא רואה אותו. דני עומד על המדרגות, ליד ליאורה. היא לבושה שמלה קלה, שערה פתוח, נראית צעירה בת עשר שנים ממנה. דני מדבר איתה, מחייך, ליאורה מתקן לו את קו הצוואר.
הם נראים כזוג. דנה צעדה קדימה, עוד צעד, דני מתהפך, מביט אליה. בתחילה מבטו חוסך, ואז נחרד. פניו משתנים לבן, עיניו מתרחבות.
דנה? הוא משחרר נושם.
ליאורה מסתכלת על דנה, ואז על דני, נעה צעד אחורה.
דנה מתקרבת, עומדת כמה מטרים משניהם, מחייכת.
שלום, דני. איזה מפגש מפתיע.
מה את עושה כאן? קולו רועד.
באתי לברך את בתך על סיום הלימודים. זה אירוע חשוב, איאפשר לפספס.
דני פותח פה, סוגר. ליאורה נחרדת, פניה קפאו.
את ליאורה, נכון? דנה פונה אליה. נעים מאוד, אני דנה, אשתו של דני.
אני יודע ליאורה לוחשת.
אז את יודעת. עד עכשיו לא ידעתי עלייך. דני שמר עליך בסוד.
דנה, בבקשה, לא כאן דני מנסה לשאוף את יד ראשה, היא מתרחקת.
למה לא כאן? זה המקום הטוב ביותר. אתם משפחה, נכון? גדלתם יחד עם נטע. רציתי רק להכיר, לראות איך היא.
מתוך בית הספר יוצאת נערה גבוהה, רזה, בחליפת לבן, שיער מסודר, תליון על הצוואר נטע. היא רואה את הוריה, רצה אליהם.
אמא, אבא, באתם! אני כל כך מתרגשת!
היא מחבקת קודם את ליאורה, ואז את דני. דני מחבק את בתו, אך מבטו נופל על דנה, מבקשת סליחה.
נטע מסתכלת על דנה בסקרנות.
מי זאת?
ליאורה ודני שותקים. דנה מחייכת לנערה.
היי, נטע, אני דנה, מזל טוב על סיום הלימודים. קחי את הזר. היא מושיטה את הוורדים.
נטע לוקחת את הפרחים, מביטה על ההורים.
תודה אתם חברה של אמא?
לא, דנה מנפנפת בראש. אני אשתו של אביך.
הרעש מתגבר, הקהל מתבונן, לוחש.
אבא, זה נכון? נטע שואלת, קולה רועד.
דני נותר ללא מילה. ליאורה מתרסקת בדמעות. סביב אנשים מסתכלים, מתפזרים.
פקוד! נטע צועקת. זה באמת כך? יש לך אישה?
נטע, זה מסובך מתחיל דני, אך היא חותכת:
מסובך?! שיקרת לי כל חיי! אמרת שאמא היא כל המשפחה! והנה פתאום יש לך משפחה שנייה!
אהובה, לא רציתי לפגוע בך
לא רצית?! נטע על סף דמעות. ומה עכשיו? אני עומדת כאן באירוע הסיום וגלויה שהאבא שלי הוא רמאי ובוגד!
ליאורה מנסה לחבק את בתה, אך נטע מתרחקת.
אמא, ידעת? שואלת נטע.
ידעתי, מאז היום הראשון. הוא קבע שההתגרשנות תקרה, הבטיח, אבל לא עשה.
נטע מביטה באביה ובדנה.
ואתה? למה באת? לנקום? להרוס את החג שלי?
דנה מנידה בריטו.
לא, נטע. באתי כדי לדעת את האמת. לראות בעיניים. ואני מצטערת עליך. אינך אשמת שהולדת במצב הזה, אבל עליך לדעת מי הוא האבא שלך במו לראש.
דני צעד קדימה.
דנה, די! הגיע הזמן שתעשי מה שאת רוצה! כולם יודעים! עכשיו תעפשי!
אלך, משיבה דנה ברוגע. לא באתי לשאר זמן. רק רציתי לראות. ואני אומרת לדני, אני מגישה תביעת גירושין. מחר אסגור את הדברים מהדירה. תחייה איך שתצטרך, עם ליאורה ונטע. לי זה לא משנה. אתה כבר לא בעל שלי.
היא מסתובבת והולכת. דני קורא לה, אך היא לא מסתכלת אחורה. היא יוצאת דרך שער בית הספר, קוראת למונית.
במונית היא מוציאה מפית, מנגבת דמעות לא מדמעה של כאב, אלא של הקלה. סוף סוף הכל נגמר. השקר נחשף והיא חופשייה.
הנהג מבט אל המראה:
הכל בסדר?
לא, מחייכת דנה. אני מרגישה טוב לראשונה מיום רב.
היא חוזרת הביתה, מתלבשת, מתיישבת במטבח, מכינה תה. הטלפון מצלצל דני. היא משענת אותו ולא מחזיקה. הוא שולח הודעות מתנצלים, מבקש פגישה. היא לא משיבה.
בבוקר הבא היא אורזת תיק כמה בגדים, מסמכים, תמונות. היא משאירה את השאר הדירה שנקנתה בכספו של דני, תישאר לו עם ליאורה ונטע, או לא. היא עוברת אצל חברה, שלומית, שמקבלת אותה בחיבוק חם.
דנה, את גיבורה! איזה אומץ להגיע לסיום הלימודים!
רק רציתי לראות את פניו כשהוא מבין שאני יודעת, משיבה דנה במרפק. וזה היה שווה.
ומה עכשיו?
עכשיו גירושין. חיים חדשים. אני ארבעים ושתיים, עדיין לא זקנה. אחיה לעצמי.
שלומית מחבקת אותה.
תצליחי, אני בטוחה.
חודשים עוברים, הגירושין מתנהלים מהר. דני לא מתנגד, מחלק רכוש, כנראה מרגיש אשמה. דנה מוצאת עבודה חדשה, שוכרת דירה, מתחילה שיעורי יוגה וקורס עברית מתקדמת. היא חיה לעצמה כמו שלא עשתה מעולם.
יום אחד היא פוגשת את ליאורה בקניון. ליאורה נושאת קניות, רואה את דנה, נעצרת. דנה קוראת:
ליאורה, חכי.
ליאורה מסתובבת, פניה מתוחות.
אין לי מה לומר לך.
יש לי. מה עם נטע?
ליאורה מתפלאת.
היא נרשמה לאוניברסיטה, ללמד רפואה. רוצה להיות רופאה.
יפה. ומה עם האבא?
ליאורה מביטה למטה, אומרת:
לא מדברת איתו. אחרי מה שקרה בבגרות היא דיברה איתו פעם אחת, אמרה שלא רוצה לראות אותו. הוא מתקשר, מגיע, היא לא פותחת דלת.
דנה מניפה בראש.
אני מצטערת עלייך. שנינו נופלות קורבן של אותו אדם. הוא שיקר לכולנו.
ליאורה, אני לא שונאת אותך, רק רציתי לדעת אם חיכית לו, נכון?
חיכיתי. שבעה עשר שנים חיכיתי. הוא הבטיח, קבע, אבל לא היה עומד במילה. אני טיפשייה שהאמנתי לו.
גם אני טיפשייה, אומרת דנה בחיוך עצוב. האמנו לאדם שלא היה ראוי לאמון.
איפה הוא עכשיו? שואלת ליאורה בזהירות.
לא יודעת. אנחנו לא מדברים מאז הגירושין. הוא גר בדירה ההיא, כנראה לבד.
גם אני לא מדברת איתו. אחרי האירוע הוא קרא, ביקש למחול, אבל אינני יכולה.
שתדנה פותחת דף חדש בחייה, מלא בתקווה ובאומץ, ושמה לב שהשמש כבר זורחת על הדרך שלפניה.
