הבית שבניתם בדיוק בזמן! אנחנו מחכים לתינוק הראשון, נגור אצלכם באוויר הצח, הודיעה לי אחות בעלי, אבל קבעתי אותה במקומה.
כאשר אני ואיתן רכבנו על הבית הראשון בפעם הראשונה, הרגשתי שהגורל כבר נגע בנו. בית שני קומות, לבן חום, חדרים מרווחים, תקרות גבוהות, חלונות ענק הפתוחים אל גן ירוק. נדרש רק שיפוץ קוסמטי, והכסף שנותר ממכירת הדירה הקטנה בתל אביב מספיק למלא את הפער.
ליאת, את מדמיינת את החיים שלנו מעתה? קרא איתן בהתלהבות, מחבק אותי בפתח הבית החדש. אוויר נקי, שקט, מקום לילדים בעתיד
הנהנתי מהסלון הרחב עם אריה, בדיוק מהחלום שלנו. בלי שכנים שמדברתם, בלי קולות רעם וקול של פטפוט מעל הראש. העולם שלנו בלבד.
חודשיים עברו כיום אחד. אנו נצללו לתיקון. איתן הפתיע הוא חפץ במרקם הפנים, שיחק עם טפטים, צבע קירות והציב מנורות חדשות. אני בחרתי רהיטים, וילונות, ויצרתי אווירת חום. בקיץ הבית השתנה לחלוטין.
הגיע זמן לחגוג את הבית החדש! הכריז איתן, מתבונן בתוצאה.
הזמנו חברים והורים. האורחת הטובה שלנו, תמר, לא הפסיקה לשאול “זה ארמון אמיתי!” וגלי, אם של איתן, חייכה ונדדה בחדרים, ואז קראה בקול רם:
כל הכבוד, ילדים! זה מה שאני קוראת “בית” ולא ההמבורגרים הקטנים של העיר.
אבא של איתן, שבדרך כלל מדבר בקצרה, ניגן נאום שלם על החשיבות של בית וקיום ארץ תחת הרגליים. הוריי גם חייכו לנו באושר.
הערב עבר בצלילי מנגל בחצר, יין, צחוק. הרגשתי שמחה אמיתית. סוף סוף היה לנו מה שחיפשנו כל כך זמן.
אחרי שבוע קיבלה שיחה מגלי. קולה היה מוזר, מלא בציפייה.
ליאת יקירה, סיפרתי לאורלי על הבית שלכם. היא מתרגשת מאוד! היא אמרה שהיא חייבת לבוא לראות.
אורלי אחות של איתן, בת חמש שנים ממנו, גרה בעיר אחרת עם בעלה, יובל. אנחנו מדברים רק בחגים. לא קרובות, אבל גם בלי ריב.
בטח, תבואו, עניתי. נרגיש שמח לקבל אתכן.
אורלי באה שני ימים אחר כך, עם יובל ובטן עבה. היא הרתה: היא בהריון!
הפתעה! קראה בקול שמח מהאוטו. בקרוב תהיו דודות ודודים!
איתן שמח, הם תמיד היו קרובים. אני הרגשתי רמזים של חוסר נוחות כשחיפשתי כמה מזוודות הם הביאו, כאילו הם מתכוונים לשהות כאן לנצח.
יובל, גבר שקט אך אדיב, עובד במכירות ומקבל משכורת הוגנת. אורלי היא ההפך: רועשת, רגשנית, אוהבת להיות במרכז תשומת הלב.
איזו בית מקסים! קראה באהבה כשנכנסה לסלון. אנחנו חיים בדירת שני חדרים קטנה, השכנים מעל מרימים תותחים של ברגים כל ערב!
הראתי להן את הבית, הצעתי ארוחת ערב. אורלי נגעה בבטן, קראה לשתות, והודיעה על בחילות. יובל אוכל בעדינות, מוסיף לפעמים מצרך.
ליאת, איפה נישן? שאלה אורלי אחרי שסיימנו לאכול.
איפה? לא הבנתי. במלון? אולי בבית?
בטח! צחקה. הבית שבניתם בדיוק בזמן! אנחנו מחכים לתינוק ונשאר כאן באוויר הצח.
הרגשתי שהבטן שלי נמתחת. לשהות כאן? זמן רב? אבל השארתי את פניי וחשפתי את זה לאיתן.
טוב, אמרתי בנינוחות. אפשר להישאר בחדר האורחים.
חדר האורחים היה בקומה השנייה, קטן אך נעים. פרשתי מצעים נקיים, נתתי מגבות. אורלי מצאה כל דבר לתלונן המזרן קשה, הכרית לא נוחה, החלון משחרר רוח.
היום הראשון עבר בשלום, אבל הבוקר הבא הפך למבחן אמיתי.
אורלי קמה ב7 בבוקר והדיחה בטלוויזיה בקול רם בחדר שלה. חצי שעה מקחת במקלחת, השתמשה בכל המים החמים. אחרי זה ירדה למטבח והכינה לעצמה ארוחת בוקר, משתמשת בכל סירים וצלחות.
סליחה, ליאת, אמרה, אני בת תזונה להריון, צריך אוכל מיוחד.
המטבח היה במצב של סערה: כיורים מלאים, תנור רטוב, קמח על הרצפה. אורלי ישבה לאכול ביצים עם בייקון ומגלישה במגזין.
אורלי, לא שכחת לשטוף את הכלים? שאלתי בעדינות.
אה, סליחה, בחילה קיבלה, נזפה. אחרי זה אשנה.
הכלים נותרו מלוכלכים, ואני הייתה זאת ששטפה.
יובל ישב כל היום במלון עם מחשב נייד, לא נגע בניקיון, לא העביר כוס קפה למטבח. אורלי לא הייתה עסוקה, קפצה בין הסלון למטבח, משאירה אחרי עצמה חפצים.
בערב הבית נראה כמו שמור של סטודנטים. איתן חזר מהעבודה עייף ולא שם לב לבלאגן.
איך היה היום? שאל, מנשק אותי על הלחי.
רגיל, עניתי בקול מרוסן.
אחרי ארוחת ערב, לקחתי אותו למיטה וסיפרתי על החששות שלי.
איתן, אני חושבת שהם רוצים לשהות כאן כל ההריון, אולי אפילו עד הלידה. זה בחמישה חודשים!
ליאת, תיראי, מרגיע אותי. הם רק נחים כמה זמן. בקרוב יעזבו.
אבל הם לא עזבו. שבוע עבר, שניים, אורלי הרגישה בבית. היא אפילו הזמינה חברותיה, מריה ויעל, לבקר.
ליאת, אפשר שמישה ואיילה יעברו? שאלה, מתקשרת. הן רוצות לראות את הבית!
חברותיה של אורלי הגיעו שבת, קולות רועשים, בחורות בת 25, צוחקות, מצטלמות בטלפון עם האח חום, עורכות תצלומים בגינה.
בחורות, בואו לחגוג! הציעה אורלי. יש לי שמפניה!
הן סידרו שולחן בסלון, הדלקו מוזיקה. ניסיתי לומר שיש לנו משימות, אבל אף אחת לא הקשיבה. המסיבה נמשכה עד הלילה המאוחר, והן עזבו עם ערמת כלים מלוכלכים וכתמים של יין על השולחן הלבן.
אורלי, אמרתי בבוקר הבא, אולי צריך להזהיר כשאת מזמינה אורחים?
אל תדאגי, ליאת, נענתה. אנחנו לא חוגגות כל יום, זה לא רע לתינוק.
חודש עבר מאז שהגיעו. אורלי הסתיימה לשנות רהיטים בסלון לפי הטעם שלה, השתמשה במארק שלי, בריחוני, ללא בקשה.
החלק הכי גרוע היה שהייתי חייבת לנקות אחרי כולם. היא השאירה צלחות במקומות, לא ניקה אחרי רחצה, פיזרה חפצים בכל הבית. יובל חצב על המרפסת, זרק גפרורים לתוך עציצים, צפה בכדורגל עד השעה הקטנה, לא דאג לשקט.
איתן ראה את הכעס שלי, אך נשאר שקט.
ליאת, תמתיני עוד קצת, ביקש. אורלי בהריון, קשה לה.
איך זה קשה לי? התפרצתי. אני מנקה כל היום אחרי אנשים בוגרים! זה הבית שלנו, לא מלון!
הדבר האחרון היה שמלת החתונה שלי. אורלי מצאה אותה בארון והחליטה לנסות.
ליאת, איך זה נראה לי? שאלה, יוצאת בחבוש שהפרח מהבטן.
הורידי מיד! קראתי. זו שמלת החתונה שלי!
היא גרמה לקרע, לשחרור של כתם משפתון. זו הייתה שמלה שחיכיתי לה כל חיי, שרציתי להעביר לבת העתידית.
נעלמתי לחדר השינה ובכיתי כל ערב. איתן ניסה להרגיע, אבל לא יכולתי להפסיק. השמלה הייתה יותר מזיכרון; הייתה חלק מחיי.
למחרת קיבלתי החלטה. די. מספיק להיות מנומסת. הגיע הזמן לשים סוף.
בבוקר, כשאורלי ירדה לאכול, הייתי מוכנה לשיחה.
אורלי, אנחנו צריכים לדבר, אמרתי בקול חזק.
על מה? היא הפתיעה, מריחה חמאה על פרוסה.
על כך שאתם כאן כבר חודש. על כך שאני לא משרתת לשמור עליכם. על כך ששברת את שמלת החתונה שלי.
אורלי נשפה:
ליאת, למה את מדמיינת? שמלה קטנה, נקנה חדשה. היא הייתה רק תפירה גרועה.
חדשה? הרגשתי אש בוערת. זו הייתה שמלה אחת, יקרה, שמאלי.
ומה מזה? קימה כתף. לא תלבשי אותה יותר.
זה היה הקפאון. לא יכלתי לשמור יותר.
אורלי, אמרתי באיטיות, הבית שלי איננו מלון. לא אסבול עוד את ההתנהגות הזו.
מה התנהגות? שאלה.
את מפזרת חפצים, לא שוטפת, מרסה את הדברים שלי. אתם מתנהגים כאן כמו בבית שלנו, שוכחים שהבית הוא שלנו עם איתן.
איך את מדברת אליי כזאת? קראה בקול דומע. אני בהריון! צריך לי תמיכה!
תמיכה שונה משהייה על המשק, התחלתי. אם תרצו לשהות כאן, תצטרכו לשלם על החשבון, מים וחשמל.
מה?! קראה בתדהמה. אתה מציע לי לשלם לביתי של אחי?!
אני מבקשת ממך להיות אחראית, אמרתי. איתן הוא בעלי, ולכן הבית שייך לשנינו. לא ארשה שמישהו יהפוך אותו למסלול.
באותו רגע נכנס איתן למטבח, הרגיש במתח.
מה קורה? שאל.
אשתך מכניסה אותי מהבית! קראה אורלי בצריחה. היא רוצה שאני אחזיר כסף על השהייה!
איתן לבטא תוהה.
ליאת, למה זה?
זה אומר שהיום הזה הוא היום האחרון, אמרתי בנחת. אם הם לא יעזבו הערב, אני אלך הביתה של ההורים. ואם אין לי בעל שמגן עלי…
המילים שלי היו כמו קרח. איתן ידע שאז לא אשאיר מילים ריקות.
אורלי, אמר לשקט, אולי באמת כדאי לחזור הביתה?
מה? לא האמינה האחות. את משגרת אותי?
אינני משגרת, חייך. אני מבקשת להבין. ליאת צודקת זה הבית שלנו, ויש לנו חוקים.
אורלי הבינה שהיא נכשלה. היא קפצה על הכסא, הפילה אותו.
טוב! נלך! אבל לעולם לא אשכח! צעקה, יוצאת מהמטבח. היא ויובל אספו מזוודות, היא קראה לבעלה, הוא חיבק אותה שקט.
לפני שהלכו, באה לאורחייה שנשארו, חיבקה איתן בעיניים מלאות דמעות.
איתן, לחקה, אני מקווה שתבין יום אחד מה איבדת.
אני מבין, השיב באטיות. כמעט איבדתי אותך בגלל שלא הצבתי גבולות.
אורלי הסתכלה בי בזעם:
את הרסתי את המשפחה שלנו.
הגנתי על המשפחה שלי, השבתי. על המשפחה של איתן ואני.
הם עזבו, הבית השתקט. ביליתי את היום כולו במטפחת, מנקה את שאריות השהות שלהם.
בערב, ישבנו איתן על המרפסת, שותים תה, מביטים בגינה.
ליאת, אמר, סליחה על כך שלא הגנתי עלייך מוקדם יותר.
העיקר שהבנת, השבתי. אני אוהבת אותך, אבל לא אתן לאף אחד, אפילו לבני המשפחה, להרוס את הבית שלנו, את השלווה שלנו, את האושר שלנו.
מבין, הנהן. המשפחה היא קדושה. המשפחה שלנו היא אני ואת, וכל השאר הם רק קרובים.
שקענו בשקט, נהנים מהשקט שהחזיר את הבית למקומו. גלית פטירה, אך היא לא חזרה. אחרי חצי שנה, אורלי ילדה בן. איתן שלח מתנות, אך היא לא ביקרה יותר. והייתי שמחה על כך.
הבית נשאר שלנו, שקט, נעים, מלא באהבה. איתן וליאת התחזקו יותר אחרי כל זאת. הוא למד שהחשובה ביותר היא המשפחה שאתה בונה, לא המשפחה שבה נולד. ואני למדתי שלפעמים צריך להיות חזקה כדי להגן על האושר שלנו, ולא מצטערתי על כך בכלל.
