אני פנסיונרית בזמן שמכרתי בייגלך, ניסו להונות אותי.
אני עומדת בדוכן הבייגלך שלי בפינה שלי בתל אביב, בדיוק כמו בכל יום ושני גברים מתקרבים אלי. לבושים יפה. חליפות, עניבות, תיק עור. כאלה שנראים חשובים, אבל מהשנייה הראשונה מבינים שמשהו בהם לא כשר.
בוקר טוב, גברת, אומר אחד מהם עם חיוך של סוכן נדל”ן שבא למכור לך משהו ולעשות אותך מרוצה. את בעלת הדוכן הזה?
אני, חמוד שלי. לשים לך בייגלה? בדיוק יצאו, טריים איזה ריח…
לא, לא בשביל זה הגענו. הדוכן שלך נמצא באזור עם פעילות מסחרית גבוה ואנחנו צריכים לסדר לך את המסמכים.
פה כבר נדלקה לי מנורה בראש. אבל החלטתי לשחק אותה תמימה.
אוי, ילד שלי, לסדר אני בקושי מסדרת את הסוכר בדם שלי. סוכרת, לחץ דם, ורק אתמול אמרו לי שהכולסטרול שלי בשמים. יש לכם כולסטרול? אני אגיד לכם איזה כדורים אני לוקחת, אולי תנסו
גברת, רק תחתמי כאן ניסה לקטוע אותי.
אל תמהר, לא נעים לקטוע אישה מבוגרת אז כמו שסיפרתי מהכדורים אני נפוחה כבלון בשוק. והבת שלי, מסכנה, מתגרשת… בעלה פרופסור למשיכת כסף, בדיוק כמו בעלי המנוח עליו השלום… למרות שגם בחייו היה ככה
השני כבר התחיל להתעצבן, שלף איזה טפסים.
גברת, מדובר בקנס של עשרים אלף שקלים ו
עשרים אלף?! אוי חיים שלי, אני לא מצליחה לשלם אפילו שכר דירה! תגידו, את הגז אתם יודעים כמה יקר? והחשמל? הנכד שלי, הקטן, רוצה להיות וטרינר, אבל כרגע לומד. אומר לי, סבתא, אל תדליקי כל כך הרבה בוילר. אבל בגילי בלי מים חמים, אי אפשר, העצמות שלי כואבות
בבקשה, תקשיבי לנו
לא, אתם תתקשיבו לי. אתם יודעים מה זה למכור בייגלך בגיל 68? הפנסיה שלי לא מספיקה אפילו לתרופות. יש לי דלקת פרקים ברכיים, ידיים, צוואר… לפעמים אני לא מצליחה לישון מרוב כאב. ובכל זאת – אני פה כל יום גשם, שמש, רוח. לא באה אין מה לאכול. ועכשיו עוד אומרים לי לשלם עשרים אלף? עדיף שאני אתעלף פה ותטפלו בי.
שניהם הסתכלו אחד על השני. כבר מזיעים.
אפשר… אפשר לסדר תשלום בתשלומים
בתשלומים? אני כבר משלמת בתשלומים לבנק, לבית המרקחת, למכולת. אפילו לשכנה על השן! אתם יודעים כמה שן עולה? שמונת אלפים שקל! וזה בקופת חולים!
אחד מהם כבר טומן את הטפסים חזרה.
רגע, לא סיימתי. לאחותי יש דיאליזה יודעים מה זה? שלוש פעמים בשבוע, ארבע שעות כל פעם למכונה. עינוי. הביטוח לא מכסה הכול. אנחנו כל האחים עוזרים, ואני מהבייגלך נותנת 400 שקלים בחודש. ועכשיו קנס? על מה? יש לי כל המסמכים. יש לי אישור מהעירייה, הכול מסודר, משלמת מיסים מעט כי הרווח קטן. אפילו כרטיס קופת חולים יש לי. להראות לכם?
הוצאתי ארנק מלא דפים.
הנה! ההיתר שלי בתוקף לשנה הבאה. חתום, חתום. ואתם מאיזה אגף אמרתם שאתם?
הם התחילו לסגת לאחור.
אה, לא אמרתם? מוזר. כי אני אולי פנסיונרית, אבל לא טיפשה. לפני הבייגלך, 35 שנים עבדתי בעיריית תל אביב במחלקת היתרים. אז אני יודעת בדיוק מי רשאי ומה נדרש, ואני יודעת שבודק אמיתי לא בא עם חליפה זולה ולא מבקש כסף בלי קבלה.
ועוד דבר יש מצלמה בקצה הרחוב. והחתן שלי שוטר. הוא סידר לי את המקום כי זה בטוח. אתם רוצים שאצלצל לו? הוא שלוש דקות מפה.
כמעט ברחו.
לא, גברת, היה בלבול
קחו בייגלה לדרך! שתדעו אני לא כועסת!
הלקוחה הקבועה שלי צחקה עם דמעות בעיניים.
חצי שעה החזקת אותם!
את יודעת, חצי מזה שקר אין לי סוכרת, הבת שלי בסדר גמור, אחותי בריאה. אבל הנוכלים בטוחים שאם את זקנה וענייה, את בטח גם טיפשה.
והחתן, באמת שוטר?
זה נכון. והמצלמה גם. והמסמכים בעיקר. כי להיות עני זה דבר אחד, להיות טיפש זה משהו אחר לגמרי. אני מוכרת בייגלך כי הפנסיה שלנו מצחיקה, לא כי לא יודעת חשבון.
הכנתי לקוחה את הבייגלך האהובים עליה, עם הרבה סוכר, והמשכתי ליום שלי.
ומה אתכם? לדעתכם העוני עושה את האדם פגיע, או שניסיון החיים והשכל טובים מכל תואר?
