עוד מההתחלה, הייתה לי תחושת בטן שאחיו הצעיר של בעלי, דויד, הוא לא סוג האדם שאני אתחבר איתו. ניחוש? לא טעיתי. עכשיו, כל מה שנשאר לי זה למצוא דרך נוחה להסביר לבעלי שדויד ממש לא ילד, והגיע הזמן שיתחיל לקחת אחריות על המעשים שלו. דויד כבר בן 26, והגיע הזמן להתבגר ולהתנהל כמו מבוגר עצמאי לפחות לנסות!
טרגדיה פקדה את המשפחה כשבעלי איבד את אביו בגיל 14, ודויד היה אז רק בן 11. שלוש שנים אחר-כך, אמא שלהם נהרגה בתאונת מטוס, והשארת את בעלי בתפקיד האח הגדול והאחראי. הוא עזב את בית הספר כדי להיות מפרנס הבית והפגין אחריות והקרבה שכמעט לא רואים בגיל כזה צעיר. ועדיין, יצא שדויד פיתח ביטחון עצמי מופרז סוג של תחושת “כולם מסביב יסדרו לי את החיים” בלי להתאמץ בעצמו.
כשפגשתי את דויד לראשונה, קשה היה לי להישאר אדישה להתנהגות שלו. הוא שידר יהירות וחוסר הערכה מוחלט, מתבסס על עזרת האחים כאילו זה מובן מאליו, בלי לתת משהו חזרה. הנוכחות הקבועה שלו אצלנו והעובדה שהוא לא בדיוק שואף להתקדם רק הגבירו את התסכול שלי. נכון, הוא בן 26, אבל אין לו טיפת רצון למצוא עבודה קבועה, והוא מחליף עבודות בקצב שמחליפים גרביים ומצבנו רק מחמיר.
בעלי תמיד מתייצב לצדו, מבטיח לי שדויד באמת מחפש עבודה ושהמצב אוטוטו משתנה. אני, לעומת זאת, כבר לא קונה את ההבטחות האלה; נדמה לי שדויד ממש לא מתאמץ לשנות את חייו. כל המצב הזה יוצר לחץ בבית: בעלי נמצא במרוץ בלתי נגמר בין אחיו הצעיר לבין הבן הפרטי שלנו, שגם אליו צריך להקדיש תשומת לב (ולא מעט, תשאלו כל הורה בישראל).
אני לא רוצה לפרק את המשפחה בגלל העניין הזה, כן? אבל נמאס לי מהנטל המתמשך של דויד וחוסר האחריות שלו, שמורגש כל יום בבית שלנו. אני רק מקווה שבעלי יפתח עיניים, יבין כמה זה משפיע עלינו, וימצא דרך לשים סוף לכל הסיפור הזה כדי שנוכל להתקדם ולהתמקד במה שבאמת חשוב: המשפחה שלנו ועתיד טוב יותר.
