יומן אישי יחסים משפחתיים
יום קשה עבר עליי היום. שוב מצאתי את עצמי בוכה בכניסה של דלת הבית של סבתא.
“הסבתא, אפשר להישאר אצלך קצת?” שאלתי, מנסה להבליג על הבכי. “אני כבר לא מסוגלת לחיות איתו יותר.”
ברור שאפשר, יקרה שלי, תישארי כמה שתרצי, ענתה לי סבתא יוכבד והחביקה אותי אליה באהבה. “שוב הוא פוגע בך?
“כן…” נשמתי אנחה, מרגישה את הלחץ בלב. אבל אמא לא מרשה לי לעזוב אותו. לא בא לה לריב עם ההורים שלו. אין לי כבר כוח להתמודד.
סבתא אף פעם לא הסתדרה עם אמא שלי, רוני קרה ותכליתית, ותמיד הדברים החשובים אצלה היו מה אנשים יגידו, או מה יצא לה מזה. היא אפילו הכריחה אותי להתחתן עם נועם, רק כי לאבא שלו יש תפקיד בכיר בעירייה.
נועם מרים עלייך יד? שאלה בלחש.
כן… פרצתי בבכי.
וההורים שלך יודעים?
יודעים. ובכל זאת לא נותנים לי לעזוב אותו, עניתי, הדמעות לא פוסקות לרדת.
הם יודעים ולא נותנים לך לעזוב? התפלאה סבתא.
כן. הם טוענים שאם אעזוב אותו אבייש אותם מול כל המשפחה והחברים, ושהכול באשמתי שאני לא גמישה מספיק. אבל איך אפשר להתגמש כשבן אדם כל כך אכזרי?
אם את לא מסוגלת יותר אל תישארי, ליטפה אותי סבתא יוכבד. הישארי כאן, אני כבר אדבר עם אמא ואבא שלך.
שעה אחר כך, כשסבתא התקשרה לאמא, רוני פשוט התפרצה:
“מה זאת אומרת עזבה את הבעל?! שתחזור אליו מיד!
אל תצרחי, הפסיקה אותה סבתא. דניאלה לא חוזרת לשום מקום.
“את מבינה כמה כסף השקענו בחתונה? למשפחה שלו יש מעמד! מה את עושה לנו בושות עכשיו?!
הבושות שלך, רוני, הן את עצמך ואותך אנחנו עוד איכשהו סובלות, ענתה לה סבתא וניתקה בפשטות.
רוני, כמובן, שברה את הטלפון על הקיר וקללה את סבתא במלים הכי חמורות שיש.
סבתא מיד התקשרה לאבא, שאול:
אתה ידעת שנועם הזה מרים ידיים על דניאלה?
שאול השתעל, כן, שמעתי משהו, אבל אולי היא מגזימה…
“אתה רציני?!” הרימה עליו סבתא את קולה. “הבת שלך סופגת אלימות ואתה מקטין?!”
“מה את רוצה שאעשה? הוא בעלה…
“שתקום ותראה לו מה זה! שידע שיש מי ששומר על דניאלה, שהיא לא לבד!
שאול שתק. “אל תתערבי, הם יסתדרו, אמא.
הבנתי. הקרבת את הילדה בשביל נוחות.”
יומיים אחר כך הופיעה “משלחת” אבא, אמא ונועם בפתח.
דניאלה חייבת לחזור מיד הביתה! צעקה רוני כשנכנסה.
“דניאלה לא חוזרת לשום מקום,” תיארה סבתא יוכבד. “איך אתם הורים בכלל?”
זה הכול ההשפעה הרעה שלך! האשימה רוני. אני לא אהרוס קשרים בגלל שטויות של הילדה.
שנועם קודם יילמד לא להרים ידיים! ירתה סבתא ביובש.
נועם שתק, ורוני חיפתה עליו: הוא לא הרביץ חזק. ככה זה, כל הזוגות רבים…
גם אתה ככה חושב, שאול?
“נו, הם יסתדרו לבד, אמא…” אמר שאול.
סבתא הרימה ידה ונתנה לשאול סטירה מצלצלת. על הדרך גם רוני ונועם קיבלו אחת. מוחלט תדהמה.
הנה, אני גם מתקוטטת. זה גם מאוד רגיל, נכון? נעלבתם? טוב, פשוט יש לכם אופי חלש! עכשיו, לכו הביתה.
סבתא דחפה את כולם והכריזה “וגם את הטיפוס הזה, נועם, קחו איתכם! ואם לאבא שלו כל כך חשוב ה’יחסים,’ תתחתני את בעצמך, רוני, עם הבן שלו!
רוני צרחה “רגלי לא דורכת פה שוב!”
“נהדר! גם ככה לא משהו שאת,” מחצה אותה סבתא.
לאחר שטרקה את הדלת, סבתא הסתכלה עליי ואמרה:
“דניאלה, תלמדי לעמוד על שלך. אם תחיי לפי דרישות אחרים תכבדי את הסביבה ותזניחי את עצמך. ובסוף? אף אחד לא יגיד לך תודה.”
באותו זמן רוני התפרצה על שאול בבית:
“תשכנע את אמא שלך להפסיק להתערב! מי בכלל רוצה להפסיד את ההזדמנות להשתדרג חברתית?! אם דניאלה תתגרש הכל נגמר!”
“ולמה את צריכה את זה בכלל? שאל שאול.
כי אני רוצה יותר כסף, יותר מעמד אני רוצה שיקנאו בי!”
שאול שתק, עייף, בורח לאחד החדרים. הוא תמיד הקל על עצמו בשתיקות, לא במאבקים.
למחרת שאול הגיע לסבתא.
אני לא בא לבקש שום דבר, אמר.
אז למה הגעת?
אפשר להישאר אצלך קצת?
מה, עד כדי כך נמאס לך?
“די. לא בניתי על כאלה מריבות,” נשם, מותש.
סבתא עניינית: מי שלא יודע לעמוד על דעתו, נהיה לשטיח. אולי עכשיו תלמד.
אני נשענתי עליו, מניחה את הראש על כתפו. ידעתי שהיא צודקת: לאבא אף פעם לא היה אומץ לעמוד לידה.
סבתא חייכה:
טוב שניצלת בזמן מדניאלה. רק אתם אחראים לעצמכם, רק אתם קובעים את איכות החיים שלכם. יבוא יום תבינו.
שאול לקח את הדברים שלו באותו יום והודיע לרוני שהוא עוזב. היא התעצבנה, שוב שברה כלים וצרחה כאילו העולם חרב.
נועם לא הפסיק להתקשר אליי, מבקש שאחזור. עם הזמן הבקשות הפכו לדרישות, ואחר כך לאיומים. אני סירבתי. היה לי ברור שאני לא חוזרת למקום ההוא.
תוך שבוע הופיע גרשון, אבא של נועם, וצרח עלינו מה קרה לכם?! אחת בורחת מבעלה, השני מאשתו! תתביישו! תחזרו מייד, ויוכבד, תפסיקי לתמוך בשטויות האלה!
יוכבד מיד הציבה לו גבול:
ומי אתה שתגיד לי איך לחיות? תחנך את הבן שלך!
כבר דיברתי איתו, הוא לא יחזור על זה, ניסה להרגיע.
חבל שלא התערבת קודם, ירתה.
ואז ניסה להפחיד: דווקא לא כדאי לפרסם שערורייה. אולי אגיד שדניאלה בגדה, או עצלנית…
סבתא חייכה, אל תפחיד אותי, גרשון. אולי אני אספר ששפכת מים במכנסיים בכיתה ג? מה יהיה מעניין יותר הבן שלך שלא מצליח לזכות באשתו, או ראש אגף שפעם היה…?
גרשון החוויר. לא תגידי, נכון?
“נראה…” ענתה, תלוי בהתנהגות שלך.
גרשון הבין עם מי יש לו עסק, וניסה פיוס: טוב. אני אוציא לכם כרטיסים לספא הכי טוב בישראל, שתחזרו לנשום.
סבתא גיחכה:
מעולה. ותגיד לכולם שדניאלה נסעה לטפל בי.
גרשון הנהן.
בסוף, כל מה שנותר לומר היה: “תחיה ביושר, לא לפי מה שאחרים אומרים.”
הוא הלך, לא איבד כבוד ליוכבד, ואפילו כיבד אותה יותר.
אחרי שנה התגרשתי מנועם, כל אחד המשיך הלאה. אני פתחתי דף חדש, משפחה עם שני ילדים, סבתא אצלי בבית.
שאול מעולם לא התגרש מרוני, אבל המשיך לישון אצל סבתא.
הלוואי שידעתי לעמוד מול העולם כמו יוכבד. אני עוד לומדת.
