הבנתי שמשהו לא בסדר ביום שבו קלטתי שרות לא אמרה לי יותר “אני אוהבת אותך”. אין לי מושג ממש מתי הפסיקה, אם זה קרה לפני שבוע, חודש או אולי מזמן יותר. אני רק יודע שפעם זה היה שגרה כשיצאתי לעבודה בבוקר, כשסיימנו שיחה בטלפון, לפני שנרדמנו. תמיד השבתי לה: “גם אני”, “אותו דבר”, “חח, אהבה”.
אני בן 34, עובד כל היום בתל אביב. יוצא מוקדם מהבית וחוזר עייף. פעם חשבתי שלהיות בעל טוב פירושו לעשות את מה שצריך: לשלם את חשבונות החשמל והמים, לקנות אוכל, להיות בבית, לא לבגוד. הגעתי הביתה, אכלתי, התקלחתי, ישבתי מול המסך או מול הטלפון. רות סיפרה לי על היום שלה, ואני עניתי בקצרה: “אהה”, “כן”, “נדבר אחר כך”, “אני עייף”. כשהיא אמרה “אני אוהבת אותך”, זה כבר לא היה משהו מיוחד בעיניי. התרגלתי לזה, קיבלתי כמובן מאליו. לא חשבתי שאי פעם אתגעגע לשמוע את זה ממנה.
התחלתי לשים לב לדברים הקטנים. כבר לא כותבת לי הודעות במהלך היום. פעם שלחה: “שמור על עצמך”, “שיהיה יום טוב”, “השגת זמן לאכול?”. עכשיו כלום. בלילה שוכבת עם הגב אליי, מסתכלת בטלפון, לא מחפשת את היד שלי, לא שואלת איך עבר עליי היום. באותו ערב אמרתי לה “אהובה שלי”, והיא ענתה לי פשוט בשמי “דוד”. זה היה רגע שהרגשתי בו חור בלב.
יום אחד, אספתי אומץ ושאלתי:
את עדיין אוהבת אותי?
רות שתקה, לא הביטה בי בעיניים. אמרה בשקט:
אני לא יודעת… אני כבר לא מרגישה אותו דבר.
הרגשתי כאילו חטפתי מכה יבשה. שאלתי אותה אם משהו קרה, אם יש מישהו אחר, אם עשיתי משהו לא בסדר. היא הסבירה שאין אף אחד אחר. פשוט היא עייפה. עייפה מלהרגיש לבד בבית שלנו, עייפה מלדבר ולא לקבל תגובה. עייפה מלומר “אני אוהבת אותך” ולא להרגיש שזה באמת חוזר אליה.
באותה לילה נזכרתי בכל הפעמים שרות אמרה לי “אני אוהבת אותך”, ואני עניתי בלי להביט בה, בלי לחבק, בלי לתת תשומת לב. נזכרתי בכמה הייתי שקוע בטלפון, ברגעים שהיא ביקשה שנצא לעשות משהו יחד, ואני בחרתי פשוט לשכב במיטה. תמיד הייתי בטוח שאהבה נמדדת לפי איך אתה דואג למשפחה דרך פרנסה והגשמת חובות. אבל היא רצתה מילות חיבה, זמן שלי, תשומת לב אמיתית.
מאז אני משתדל להשתנות. אומר לה “אני אוהב אותך” כל יום, מחבק, כותב הודעות, מזמין אותה לצאת. אבל זה לא אותו הדבר. היא מסתכלת עליי בזהירות, כאילו היא לא רוצה להיסחף ולפתח תקווה שוב. לפעמים היא עונה לי “תודה” כשאני אומר לה שאני אוהב אותה. זה כואב יותר מאלף “לא”.
אנחנו חיים באותה דירה בכפר סבא, ישנים יחד באותו חדר, אבל הכל מרגיש אחרת. לפעמים אני מרגיש שאני מנסה לכבות שריפה שכבר כמעט לא נותר ממנה דבר להציל. אני לא יודע אם זה מאוחר מדי עבורנו. אולי היא כבר שכחה אותי. אני יודע רק דבר אחד הייתי נותן הכל כדי לחזור לזמנים בהם רות אמרה “אני אוהבת אותך” בלי לחשוב פעמיים.
מה אתם הייתם ממליצים לי לעשות?
