יום אחד קלטתי שמשהו לא בסדר זה קרה ברגע שבו שמתי לב שאשתי כבר לא אומרת לי “אני אוהבת אותך”. אין לי מושג מתי זה התחיל, לא יודע אם זה היה לפני שבוע, חודש או אולי בכלל לפני שנה. רק זוכר שפעם היא הייתה אומרת את זה כל הזמן בבוקר לפני שיצאתי לעבודה, בשיחת טלפון קצרה, לפני שנרדמים. ואני? תמיד עניתי משהו כמו “גם אני”, “היי, אהבה”, “חח”. כזה אוטומט.
אני בן 34, עובד מהבוקר עד הערב. יוצא מוקדם מהבית, חוזר עייף כמו קוץ. תמיד חשבתי שלהיות בעל טוב זה אומר לדאוג לשלם את החשבונות, לקנות בסופר, להיות בבית, לא לעשות שטויות. חוזר, אוכל, מתקלח, מתיישב מול הטלוויזיה או נתקע בפלאפון. היא סיפרה לי מה עבר עליה באותו יום, ואני עניתי ב”אהה”, “כן”, “נדבר אחר כך”, “מותש עכשיו”. כשהייתה אומרת “אני אוהבת אותך” זה כבר לא עשה לי כלום, היה כל כך רגיל, ממש כמו להגיד “לילה טוב”. אף פעם לא חשבתי שיום אחד ייחסר לי לשמוע את זה.
שמתי לב לשינוי דווקא בדברים הקטנים. פתאום כבר אין הודעות במהלך היום. פעם הייתה שולחת לי “שמור על עצמך”, “בהצלחה היום”, “אכלת ארוחת צהריים?”. עכשיו כלום. בלילה אשתי שוכבת עם הגב אלי, מדפדפת בפלאפון, כבר לא מחפשת את היד שלי. כבר לא שואלת איך עבר עלי. אפילו פעם אחת קראתי לה “אהובתי”, והיא ענתה לי בשם שלי וזה עשה לי דגדוג לא נעים בלב.
ערב אחד, אספתי אומץ ושאלתי:
את עדיין אוהבת אותי?
היא שתקה רגע, לא הסתכלה עליי, ואז אמרה:
אני לא בטוחה… זה כבר לא אותו דבר.
זה הרגיש כמו סטירה יבשה. שאלתי אותה מה קרה, אם יש מישהו אחר, אם עשיתי משהו דרמטי בלי לדעת. היא אמרה שאין אף אחד אחר, פשוט עייפה. עייפה מלהרגיש לבד למרות שהיא לא לבד. עייפה מלדבר ולקבל בחזרה רק “אהה” או שקט. עייפה מלהגיד “אני אוהבת אותך” בלי לקבל חזרה שמץ של תשומת לב.
באותו לילה נזכרתי בכל הפעמים שהיא אמרה לי “אני אוהבת אותך” ואני עניתי בלי להסתכל לה בעיניים, בלי חיבוק, בלי אפילו לעצור בין טלוויזיה לטלפון. נזכרתי בכל ערבים שחזרתי הביתה ונעלמתי לתוך וואטסאפ. הרגעים שביקשה שנעשה משהו ביחד, ואני פשוט העדפתי להשתקע בספה עם רגליים למעלה. תמיד האמנתי שדאגה כלכלית זה מה שמוכיח אהבה. אבל היא הייתה זקוקה למילים, לזמן, ולמעט תשומת לב.
מאז אני באמת מנסה להשתנות. פתאום אני אומר לה “אני אוהב אותך”. מחבק אותה בלי סיבה. שולח לה הודעות מפתיעות. מזמין אותה להצטרף אליי לטיול בפארק. אבל זה לא ממש אותו דבר. היא מסתכלת עליי בזהירות, כאילו חוששת להיפגע שוב, כמו אחד שטעם חלב חמוץ ולא יודע אם הוא רוצה לגשת למקרר שוב. לפעמים היא עונה “תודה” כשאני אומר לה שאני אוהב אותה. וה”תודה” הזה לפעמים כואב יותר מהשתיקה.
אנחנו גרים באותה דירה בתל אביב, באותו חדר שינה, אבל זה לא מרגיש אותו דבר. אני מרגיש כאילו אני מנסה לכבות שריפה, כשכנראה כבר נשארו רק הגחלים. אין לי מושג אם איחרתי את הרכבת. אולי היא כבר שכחה אותי. אבל אני יודע דבר אחד: הייתי נותן את כל השקלים שלי כדי לחזור לאותם ימים פשוטים, שבהם “אני אוהבת אותך” היה הדבר הכי טבעי בעולם.
אז מה הייתם ממליצים לי לעשות?
