תקשיבי, אני בת 39 ועכשיו בפעם הראשונה בחיים שלי אני באמת מודה בזהמשהו שתמיד היה לי קשה להגיד בקול: אני מצטערת שאין לי ילדים. לא כי לא רציתי להיות אמא, אלא כי כל הזמן חיכיתי ל״הרגע המתאים״ ול״הגבר הנכון״. במשך יותר מחמש עשרה שנה בניתי מערכות יחסים עם המחשבה שאם הוא לא ״הדבר האמיתי״, אז אולי לא כדאי להביא ילד לעולם הזה. וככה נתתי לזמן לעבור.
הקשר הראשון המשמעותי שלי התחיל כשהייתי בת 22. כמעט חמש שנים היינו ביחד, גרנו יחד, דיברנו על חתונה, משפחה, עתיד. אבל כשדיברתי על ילדים, הוא תמיד התחמק. אמר שהוא רוצה קודם כל יציבות, לטייל בעולם, לחסוך כסף, ״לחיות״. ואני פשוט הלכתי אחריו, שכנעתי את עצמי שיש לי זמן. כשהקשר נגמר, חזרתי ואמרתי לעצמי שזה לטובהעדיף לא להביא ילד למערכת יחסים שלא באמת עובדת.
אחר כך התחתנתי. הייתי בת 29 והייתי בטוחה שזה הזמן. אבל הנישואים נשארו פחות משלוש שנים. גיליתי בגידות, שקרים, חובות מוסתרים. יצאתי מהנישואים בלי ילדים, בלי מחויבות, הרגשתי ״משוחררת״ אבל גם עם איזה ריקנות שלא הצלחתי להסביר. שוב אמרתי לעצמי שזה היה הדבר הנכוןלא להיכנס להריון עם אדם שלא באמת ראוי.
בגיל 33 נכנסתי לעוד קשר רציני. הוא רצה ילדים, אבל בלי מחויבות אמיתית. הוא רצה שאני אתאים את עצמי אליו, ללוח הזמנים שלו, לשגרה שלו. כשדיברתי על להקים משפחה באמת, הוא אמר ״כשיגיע הזמן של הזוגיות״. אז עזבתי, ושוב נשארתי לבד, משוכנעת שאני עושה את הבחירות הנכונות.
היום, בגיל 39, אין לי ילדים. אין לי בן זוג יציב. יש לי עבודה טובה, חופש, דירה משלי. אבל יש לילות שאני חוזרת הביתה, זורקת את התיק על הספה, והשקט פשוט כבד מדי. אני רואה את החברות שלי מדברות על בתי ספר, שיעורי בית, חיסונים, בעיות של גיל ההתבגרותואני יודעת שזה לא קל, אבל אני רואה משהו שאין לי: מישהו שקורה להן ״אמא״.
ופתאום אני חושבת על משהו שלא הרשיתי לעצמי לחשוב לפנישאולי הייתי יכולה להיות אמא לבד. אולי הייתי יכולה להפסיק לחכות לגבר המושלם ופשוט לבחור להיות אמא בלי כל השאר. אולי הייתי יכולה לבנות משפחה בדרך אחרת. הייתי כל כך עסוקה בלנסות לעשות הכל ״נכון״, שבסוף לא עשיתי כלום.
