– שבי! אנחנו לא בבית! אמרתי לדניאל בשקט.
– אבל מישהו מצלצל! נעמה קפאה, חצי קמה מהספה.
– שיתקשרו, עניתי.
– ואם זה מישהו חשוב? שאלה נעמה. או משהו דחוף?
– שבת, שתים עשרה בצהריים, עניתי לה בשלווה. את לא הזמנת אף אחד, אני לא מחכה לאף אחד! אז מה המסקנה?
– אני רק אציץ דרך העינית! לחשה נעמה.
– שבִי! אמרתי בנחישות. אנחנו לא בבית! לא משנה מי זה, שיחזור הביתה!
– אתה יודע בכלל מי זה? תהתה נעמה.
– כנראה, עניתי לה. ולכן אני אומר לך שבאמת עדיף שלא יראו אותנו בכלל.
– ואם אני חושבת שזו מי שאני חושבת, משכה כתף. הם פשוט לא ילכו כל כך מהר!
– הכול תלוי כמה זמן נתעלם מהדלת. בסוף ימאס להם וילכו, אמרתי. אין מצב שישנו בחדר מדרגות. בכל מקרה, אין לנו שום סיבה לצאת. אז תשבי, תקחי אוזניות ונטפליקסי קצת.
– דני, אמא שלי מתקשרת, הראתה לי את הנייד.
– אז זה הדודה שלך על הדלת עם הילד המעצבן שלה, הסקתי.
– איך ידעת? נעמה הרימה גבה.
– אם זה היה בן דוד שלי והדגשתי “בן דוד” בצורה הכי לא אכפתית שיש אמא שלי הייתה מצלצלת.
– לא אפשרות שזו מישהו אחר? שאלה.
– מהשכנים אין לי עניין לשוחח, וחברים אמיתיים לא יתעקשו ככה היו טורחים להודיע מראש ולשאול. רק קרובי משפחה נודניקים יתישו לנו את הפעמון חצי שעה!
– זה הדודה שלי, אמרה נעמה באנחה. אמא הודיעה בהודעה.
רשמה “איפה אתם, עזאזל? הדודה אילנה באה לעיר לימי סידורים!”
– אז תכתבי לה שבעיר יש מלא בתי מלון, חייכתי.
– אני לא יכולה לעשות לה את זה! גערה בי.
– יודעת מה, תכתבי שאנחנו לא בבית, הזמנו הדברה עוד לא אפשרי לשהות כאן.
– גאוני! כתבה ושלחה.
– דני, היא כותבת שתסדר לנו שני חדרים לה וליותם, הביטה בי בתסכול.
– תכתבי שאין לנו כסף! ולמען האמת, הזמנו שתי מיטות בהוסטל עם עוד חמישה עשר פועלים זרים, התבדחתי.
– אמא שואלת מתי נחזור, התבוננה בי.
– תכתבי שבוע הבא, פטרתי.
הפעמונית נרגעה. נשמנו לרווחה.
– אמא אומרת שהדודה תבוא שבוע הבא, אמרה במבט עייף.
– גם אז לא נהיה, קבעתי.
– אתה מבין שזה לא יעבוד לנצח? יום אחד יבואו דווקא כשנהיה בבית, או יתפסו אותנו חוזרים מהעבודה. אצלי דודה אילנה, אצלך בן דודך, הם מסוגלים להכל!
– כן, הסכמתי בעצב. למה נפלנו על דירה של שלושה חדרים
– לקחנו אותה בשביל משפחה גדולה בעתיד, הזכירה נעמה.
– נוליד ילד! אמרתי בהחלטיות. עדיף שניים!
– אתה מדבר כאילו זה תלוי רק בנו צריך להיבדק, לא מצליחים.
– תסלקי את הלחץ, והכול יסתדר, אמרתי ברצינות. הקרובים ייבשו את העצבים שלנו פעם את שלך ופעם את שלי…
הלוואי שיחזרו לאיפה שבאו!
נעמה שתקה. היא ידעה שאני צודק.
***
כשתכננו להינשא, השקענו לא מעט בבדיקות לגנטיקה והתאמה. יצא תקין, ואז החלום היה בהישג יד, רק נדחה עד שנצליח לקנות דירה.
לתמוך בירושה? אי אפשר היה לסמוך. לפני הנישואים, גם אני וגם נעמה גרנו עם האמהות בדירות קטנות.
חמש שנות חסכון, מאמצים ואפס פינוקים ורכשנו דירת ארבעה חדרים ישנה בתל אביב, ועוד הוספנו אינסוף שעות עבודה לשפץ ולהרכיב רהיטים. אבל שמחה אמיתית.
המנגינה מהשנות ה-70 “הקריות” לא יצאה מהראש: “סוף סוף בית משלנו…”
אבל מהר מאוד, עוד בטרם הספקנו לקפוץ הביתה מהעבודה לחגיגת החנוכת בית, הדודה אילנה עם בנה נחתו על הסף.
כדי שלא נבעט אותם, אמא של נעמה התלוותה לחץ משולב.
– פה בטוח יהיה לכם מרווח! לא כמונו אצל אמא שלך, בחדר, פסקה הדודה.
– איזה יופי, התרצתה הדודה. חדר מוכן לי וליותם!
– אצלנו לא ישנים בסלון, הסברתי. זה חדר האירוח והטלוויזיה!
– אני פה לא עובדת! צחקה הדודה, נעמה, תסבירי לבעלך שלא נוח לי עם הילד שלי באותו חדר הוא נוחר!
וחוצמזה, אורחים באים ואתם אפילו לא פותחים שולחן?
– לא ציפינו לבואכם, גמגמה נעמה.
– וגם המקרר ריק, תמכתי.
– וולו, תשתדלו דני, תרוץ למכולת, ונעמה, למטבח!
– נו, מה עומדים? גערה החמות. ככה מארחים אורחים?!
– אתן לא כמעט התפרצתי, אבל נעמה משכה אותי הצידה.
בלחש אמרתי:
– נעמה, השתגעו? אני זורק את כולם לאמא שלך! הכול ביחד!
אם באים אז שיתנהגו כמו אורחים!
– דן, היא אישה פשוטה, פריפריה אצלם זה מקובל, ניסתה להסביר.
– אני מכיר “פשוטים”, נהמתי. גסות רוח זו חוצפה, לא מסורת!
– דני, בבקשה, אל תסתכסך עם אמא או דודה בסוף אני אשאר בלי אף אחת!
וזה עבד. חזקתי שפתיים וירדתי לקנות אוכל.
הדודה נשארה לבסוף שבועיים במקום שלושה ימים. ולי לא נשארה טיפה של רוגע.
את עזיבת הדודה והבן חגגנו כמו פסח. שלושה ימים ניקינו את הבית.
ואז חזר הבן דוד שלי, עמרי, עם המשפחה.
– אחי, רק לילה, חיבק אותי.
– אתה לא מסוגל לבוא לבד?
– מה פתאום, יש לי אישה, איך אשאיר אותם לבד? חייך. ואם אחפש צרות? אשתי תשגיח!
– אז לכן הבאת את הילדים?
– ברור, טפח לי על הגב. כולנו כמשפחה, בוא נערבב את פלורנטין כמו פעם!
– עמרי! אני מרגישה כאן סיוט! צווחה רחלי מהמסדרון.
בערב הראשון אחרי בואם, נעמה כמעט קרסה.
הילדים התרוצצו, רחלי צווחה לא מפסיקה, עמרי חיפש לצאת, והיא צרחה עוד יותר.
– דן, אתה בן יחיד, נכון? לחשה נעמה, כבר מותשת.
– בן דוד מצד אמא, גנחתי, אני קורא לו “קוזין”.
– לא משנה איך. אפשר לרמוז שיעוף?! ביקשה.
– הייתי בשמחה, הנחתי יד על ליבי, אבל כמו עם הדודה אמא שלי תאכל לי את הראש.
ומהרגע שנגמר ביקור אחד כבר עומדים הבאים בתור.
הדודה אילנה כל שבוע “פתאום בעניינים בתל אביב”, עמרי מודיע פתאום שהוא צריך לישון, וגם האמהות התחילו לבוא “לעשות סדר”. כל הזמן אורחים. וכל הזמן מצוקה.
ברור שבתוך כל הטירוף הזה משפחה לא תבנה ככה. איך בכלל?
***
– אולי נחליף דירה? הציעה נעמה.
– ישר לבית משוגעים? צחקתי. עוד מעט יציעו לנו “שלוש ארוחות ביום ופסיכולוג”.
– לא, חייכה, החלפה על דירה אחרת, שכונה אחרת! נברח, לא נספר כלום לאף אחד!
– זו דחיית הקץ. הם יאתרו אותנו מתישהו, אמרתי, ואז תהיה מהומה מטורפת.
– אולי יספיק לנצל את הזמן? שאלה בתקווה.
– צריך גם להיכנס להריון וגם ללדת פלוס. גם זה לא יעצור אותם!
– אפילו להסתלק לדירת חברים, הציעה נעמה.
– ולדור אצל אלעד ומאיה? תהיתי.
– בדיוק, הנהנה.
– יש שם את טיירה, הכלבה.
– מעדיפה כלבה ואפס קרובי משפחה, נשענה על השולחן.
– רגע! צעקתי, שלפתי פלאפון. אלעד, אפשר לקחת את טיירה?
– ברור! אנחנו ומאיה טסים לאילת והיא דווקא אוהבת אתכם! אני אביא אוכל, תציעה, צעצועים, גם אשלם לך! שמח.
– יאללה, אמרתי.
סובבתי לנעמה, קורן:
– תתקשרי לאמא, תגידי לדודה שתבוא מחר! אני מיד מתקשר לעמרי!
– באמת? שאלה בהפתעה.
– בטח, חייכתי. סוף סוף נראה אותם נתקעים בגלל הכלבה…
עמרי ואילנה נשברו אחרי נביחה אחת של טיירה.
– אפשר לסגור אותה, התלוננה רחלי, נצמדת לילד.
– דודה אילנה, אמרתי בחיוך, זו רועה גרמנייה, ארבעים קילו שריר, לא כלבלבת! תפתחי את הדלת היא מחכה!
– למה היא חושפת שיניים? רעדה קולה.
– לא אוהבת זרים, הגיבה נעמה.
– תיפטרו ממנה! אני לא מסוגלת לישון כאן!
– מה זאת אומרת? הזדעזעתי. זו הכלבה שלנו! אין לנו ילדים, צריך לאהוב מישהו, ואותה אנחנו אוהבים!
– ואותי לא תוותרי, הוסיפה נעמה.
בסוף גם האמהות שאלו למה חוסמים קרובים.
– אף אחד לא גירש אותם, ענינו. שלא אהבו את הכלבה, בעיה שלהם! תמיד יכולים לבוא!
– ומה עם הכלבה?
– אנחנו מסודרים!
ומאז גם האמהות התמעטו בביקוריהן.
חודש אחרי שטיירה חזרה לאלעד, נעמה גילתה שהיא בהריון. בתאומים.
הבנתי הכי חשוב, לא לוותר על עצמך.
